ריבת היטל ההשבחה- ריבית מיוחדת או ריבית כחוק?

ריבת היטל ההשבחה- ריבית מיוחדת או ריבית כחוק?


מאת עוה"ד צבי שוב, אביטל חי אדרי

כידוע, היטל השבחה  מוטל על בעל המקרקעין (בעלים/חוכר לדורות) מכוח סעיף 196א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן-"החוק"), ומטרתו הינה שיתוף בעל המקרקעין את הציבור בהתעשרות עקב ההוצאות לפיתוח המקרקעין. שיעור היטל ההשבחה הוא מחצית מעליית השווי של המקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג. במרבית המקרים מועד גביית ההיטל נדחה למועד מימוש הזכויות, וזאת על מנת לאפשר לבעל המקרקעין לנצל את המכר/קבלת כספים כמקור למימון ה"היטל".

סעיף 9 לתוספת השלישית לחוק מורה, כי חוב היטל ההשבחה מוצמד למדד המחירים לצרכן או למדד תשומות הבנייה, לפי הנמוך מבניהם מיום יצירתו ועד המימוש, וממועד מימוש הזכויות (בנייה או מכירה) ועד לתשלום בפועל מתווספים לחוב ההיטל מלבד הפרשי הצמדה, אף הפרשי ריבית. שיעור הריבית נקבע עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

המדובר בריבית בשיעור משמעותי ביותר, שחוקקה בחוק שנועד להוות מעין "קנס" על הפיגור בתשלום חוב לוועדה המקומית (להלן-"ריבית פיגורים") (ראו סעיף 15 לתוספת השלישית לחוק המפנה להוראת סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980). בתיקון 84 לחוק התכנון והבנייה, לאור הבנת המחוקק כי החיוב בריבית פיגורים בגין התקופה ממועד המימוש ועד למועד התשלום בפועל, במקרים בהם מנוהלים הליכים משפטיים ואחרים ביחס להיטל ההשבחה, הינו סנקציה קשה, הורחב נוסחו של סעיף 16 לתוספת השלישית לחוק כך שלא רק בית המשפט, כפי שהיה בעבר, אלא אף יתר הגופים הדנים בהליכים ביחס להיטל השבחה (ביהמ"ש לעניינים מנהליים, ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה או שמאי מכריע בהחלטתו) רשאים להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה בשל התקופה שבה התנהל ההליך לפניהם, וכל זאת גם ללא נימוקים מיוחדים שיירשמו (בניגוד לנוסחו הקודם של הסעיף- טרם תיקון 84 שקבע כי ביהמ"ש רשאי, רק מנימוקים מיוחדים שיירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים).

יצוין כי אף טרם תיקון 84 בתי המשפט הבינו כי תכלית חוק ההצמדה (המורה על תשלום ריבית פיגורים מהותית של שלמעלה מ-9% שנתית) שמטרתה להקל על הגירעונות הנגרמים לרשויות המקומיות כתוצאה מאיחורים בביצוע תשלומי החובה, היא ליצור תמריץ שלילי מפני איחור בתשלום, על ידי הטלת ריבית כה גבוהה מעבר להצמדה, אשר הלכה למעשה אינה מתאימה או אינה מידתית במקרים בהם אין הצדקה אמיתית לאיחור בתשלום, למשל במקרים בהם מנוהל הליך בפועל לעצם/שיעור חיוב היטל ההשבחה, שכן במצב כגון דא עשוי הסכום המקורי לצבור תשלומי ריבית בשיעור גבוה ללא פרופורציה רק משום שניהול ההליך עצמו נמשך תקופה ארוכה.

כך לדוגמא בפסק דינו של כב' השופט מנהיים מבית משפט השלום בראשל"צ בע"א (ראשל"צ) 154/06 גרינשטיין נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה, (פורסם בנבו) נקבע כי יש לחייב את הנישום בתשלום הריבית בהתאם לקריטריונים הבאים: *מיום המימוש עד ליום הפנייה לוועדה- אם נמשכה יותר משלושים יום, יש להטיל על ההיטל תשלומי פיגורים; *מיום פניית החייב בהיטל ועד ליום הדרישה-כיוון שעל תקופה זו אין לנישום בד"כ שליטה או השפעה-אין צורך לגבות ריבית; *בתקופת ניהול ההליכים- אין לחייב בריבית; *מעת קביעת סכום ההיטל-ובתום תקופה של  שלושים ימים- יש לחייב בריבית. רציונל ביהמ"ש בפסה"ד הראוי והנכון הינו כי כל עוד הנישום אינו מעכב את תשלום ההיטל, הרי שאין סיבה של ממש לחייבו בריבית.

נציין כי בית המשפט ביסס את קביעתו בעיקר על הגיון שיפוטי שכן התייחסות אמיתית בחוק לעניין זה אינה קיימת ועל כן היה צורך בקביעה ובירור ענייני בכל מקרה לגופו, אולם ללא ספק צל הריבית הכבדה עמד בכל החלטה שהיה על בעלים/חוכרים לקבל בניהול הליכי היטל השבחה.

כמו כן נזכיר כי חוק הפיגורים האמור מתייחס גם למקרים בהם על הרשות להשיב היטל השבחה ששולם ביתר, לאחר שהופחת בהליכים שונים, וקיימת מחלוקת על שיעור הריבית שיישא חוב זה של הרשות לאזרח.

לפני שבועות מספר נבחנה על ידי ביהמ"ש שוב שאלת הריבית החלה בעניין היטל השבחה וכן המועד ממנו תוסף הריבית, עסקינן בפסק דינה של כב' השופטת א. סורוקר מביהמ"ש השלום בראשל"צ, תא"ק 53264-12-11 מינודורכת יעקב זאדה נ' עיריית רחובות ואח', (פורסם בנבו) בפרשה זו בחן ביהמ"ש את שיעור הריבית שיש להשית על הוועדה המקומית בעת השבת סכום היטל השבחה ששולם על ידי בעל המקרקעין ביתר (בעל המקרקעין שילם היטל השבחה בשיעור כפול מסכום ההיטל שקבע השמאי המכריע בשומתו המכרעת), התובעת טענה באותו מקרה, כי על הוועדה המקומית להשיב את סכום ההחזר בתוספת תשלום פיגורים על פי סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק המורה כי היה והוחלט על הפחתת חיוב ההיטל "יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול".

על אף האמור לכאורה מפורשות בסעיף, קבע בית המשפט כי אין לפרש זאת שבכל מקרה של החזר ישולמו תשלומי פיגורים. בפסק דינה המנומק נקבע כי תשלומי פיגורים ישולמו רק במקרה של "פיגור" ולכן מקום בו ההחזר מבוצע בתוך 30 ימים ממתן השומה המוסכמת נראה כי אין תחולה לתשלומי פיגורים. בית המשפט המשיך לילך במגמה אותה החלו בתי המשפט לנקוט בשנים האחרונות ואף קיבל חיזוק עת הובאה עמדת המחוקק בתיקון 84 לחוק והיא כי יש לנקוט בתשלומי פיגורים רק באם החייב שולט במועד ביצוע התשלום. כך, כאשר קיימת שליטה מצד החייב, ניתן לכוון את התנהגותו  על דרך של הטלת "קנס", הממריץ אותו להימנע מאיחור.

ביהמ"ש קבע כי במקרה הנדון החיוב בהיטל ההשבחה הופחת מכוח שמאות מוסכמת, השמאות המוסכמת היא שמצמיחה את חובת ההשבה של הפרש הסכומים, זהו המועד שנקבע לתשלום. במצב עניינים המתואר בפסה"ד בו החזר תשלום ההיטל שולם בתוך 30 ימים ממועד קבלת השומה המכרעת, אין לראות בוועדה המקומית כמי שפיגרה בתשלום, בפועל החיל בית המשפט חובת ריבית כחוק הנוהגת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א 1961  -ומנה את הריבית רק בתקופת העיכוב.

וכדברי בית המשפט:

"ככלל, הוספת הפרשי הצמדה לקרן הסכום נועדה "לתרגם" את יחידת הכסף ממספר נומינלי לערך ריאלי. ההצמדה נועדה לגשר על חלוף הזמן ותנודות האינפלציה, ולהעמיד את הסכום על ערך הקניה שלו במועד ההשבה. אשר לריבית — זו מהווה את "דמי השימוש" בכסף. הוספת ריבית נועדה, ברגיל, ליתן בידי הנישב את הפירות שיכול היה להפיק מן  הכסף, לו היה בידו בזמן אמת. ההנחה היא כי לו החזיק בכסף, יכול היה להשקיעו ולהוציא ממנו, למצער, את סכום הריבית המקובל במשק  הזדמנות זו נשללה ממנו, בה בעת שהמחזיק בכסף יכול היה להפיק ממנו את פירות הריבית. על כן, עקרונות של עשית עושר ולא במשפט מחייבים את המשיב להשיב את סכום ההשבה בתוספת ריבית, כדמי שימוש בכסף לתקופת ההחזקה…….

ודוקו: שני רכיבים אלה – הצמדה וריבית – אינם מהווים מהלך עונשי. מטרתם היא למנוע התעשרות שלא כדין של מי שהחזיק בכסף על חשבון הצד הניטל. השבה בתוספת הצמדה וריבית היא השבה "ריאלית". ההצמדה למדד המחירים לצרכן שומרת על ערך הכסף מיום ששולם ועד להשבתו; ואילו הריבית משקפת את "דמי השימוש" בכסף במהלך החזקתו………..על מנת שיחולו תשלומי פיגורים, יש תחילה לאתר איחור בן 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלום……כאשר החיוב בהיטל השבחה הופחת מכוח שמאות מוסכמת, השמאות המוסכמת היא שמצמיחה את חובת ההשבה של הפרש הסכומים. זהו "המועד שנקבע לשילום""……"

המסקנה העולה מפסק הדין האמור הינה, כי הריבית על פי חוק הפיגורים חלה אך ורק במקום בו מדובר ב"פיגור". וככל ולזו הכוונה, אזי לטעמנו העיקרון אמור לחול משני הכיוונים כלומר גם על חוב האזרח וגם על ההשבה, וודאי לא באופן חד צדדי. יחד עם זאת נציין, כי ללא ספק נושא כה חשוב ומשמעותי מן הראוי שהיה מפורש בפסיקה ברורה, צעד זה הלך המחוקק בהצעת הרפורמה לחוק התו"ב, אולם כידוע הצעה זו כרגע אינה על הפרק, אי לכך הננו סבורים כי לאור חשיבות הנושא כמו גם ההשפעות הכלכליות מרחיקות הלכת הנובעות בשל כך מן הראוי כי כבר כעת יקבל הנושא עיגון בחוק בדרך של תיקון נקודתי בסוגיה זו כאמור , וזאת על מנת שיוכל האזרח לכלכל צעדיו. הכיוון צריך להיות לטעמנו האחדת שיעור הריבית החלה על תשלומי חובה ככלל, ואף על השבתו.