למנהל מס שבח אין שקול דעת בקביעת סבירותם של הוצאות המבוקשות בניכוי באם הן הוצאות המותרות בניכוי על פי דין

למנהל מס שבח אין שקול דעת בקביעת סבירותם של הוצאות המבוקשות בניכוי באם הן הוצאות המותרות בניכוי על פי דין

מאת עוה"ד צבי שוב וגלית קיט טלמור

עד כה הייתה מקובלת הגישה (הן בפסיקה והן בפרקטיקה) לפיה למנהל מס שבח קיים שיקול דעת וסמכות להחליט כי הוצאה שהוצאה בקשר לנכס מקרקעין (רכישתו, השבחתו או מכירתו) לאחת המטרות המותרות בניכוי על פי דין, אינה מותרת בניכוי אלא עד לגובה סכום סביר לפי שק"ד המנהל. בשבוע שעבר ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חשוב ותקדימי (ע"א 8763/06 מרדכי גבריאלי נ' מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים) לפיו סכום שהוציא נישום להשבחת המקרקעין, לאחת המטרות המותרות בניכוי על פי הדין, מותר (באופן עקרוני) בניכוי במלואו ואין לפקיד השומה שיקול דעת בעניין.

פסק הדין עוסק בתושבי חוץ שמכרו מקרקעין בעסקת קומבינציה. במסגרת הליך השגה דרשו המוכרים להכיר בהוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור העולה על 50% משווי הזכות הנמכרת (לפי חישובו של מנהל מס שבח). מנהל מס שבח היה מוכן להתיר ניכוי סך בשיעור 2% בלבד. לאחר הליכים של בקשה לתיקון שומה והשגה נוספת, תיקן המנהל את החלטתו והתיר ניכוי הוצאות עורך-דין בשיעור של כ- 8% משווי המכירה.

במסגרת הליכי ערר שהגישו המוכרים, טען מנהל מס שבח כי העניין מסור לשיקול דעתו וכי סכומי שכר הטרחה הנטענים (למעלה מ- 50% משווי הזכות הנמכרת) אינם מקובלים ואינם סבירים. ועדת הערר קיבלה את עמדת המנהל וקבעה כי אכן שכ"ט עו"ד כפוף למבחן הסבירות והנטל להוכיח את סבירות ההוצאה רובץ על הנישום. בסיכום הדברים קבעה הוועדה כי בנסיבות המקרה, נראה לה להעמיד את ההוצאה לשכר טרחת עורך דין על כ-10% משווי העסקה.

הבעלים לא השלימו עם קביעות הוועדה והגישו ערעור.

בית המשפט קבע כי התכלית שביסוד ההוראות המאפשרות את ניכוין של הוצאות הינה מיסוי "הרווח הכלכלי האמיתי" שנצמח לבעל המקרקעין עקב עליית ערכם. ברוח עקרון זה, אם אמנם הוכח ברמת השכנוע הנדרשת כי הנישום הוציא בפועל הוצאות לצורך השבחת המקרקעין שהזכות בהם נמכרת, יש להביא הוצאות אלה בחשבון גם אם נראה בדיעבד כי מדובר בהוצאות חריגות אשר מבחינת ההיגיון הכלכלי אינן סבירות, שכן אם לא נתיר ניכוי זה הנישום יוכה פעמיים ראשית, בכך ששילם ומימן הוצאות חריגות ושנית בכך שמוסה על רווח מדומה שבפועל לא נצמח לו. בית המשפט הוסיף כי כדי להקנות למנהל מס שבח סמכות ושיקול דעת שלא להתיר בניכוי הוצאות שהוצאו בפועל, יש צורך בהסדר סטטוטורי וזה אינו קיים. בדעת מיעוט סבר השופט רובינשטיין כי פרשנות החוק מאפשרת למשיב להביא בחשבון גם את סבירות ההוצאה שניכויה מתבקש.

הערת המערכת:

המערכת מברכת על כך שבית המשפט אימץ גישה זו של חתירה למיסוי הרווח הכלכלי האמיתי של העסקה בלבד, גישה זו לא רק צודקת ומוסרית אלא גם משתלמת כלכלית הן לנישום ואין לרשות, שכן היא מעודדת תשלום מס אמת, תורמת לוודאות העסקית שכן האזרח לא יהיה חשוף לגחמותיו של פקיד זה או אחר, ותביא למוטיבציה של האזרח לפעול ולצמוח. יצוין כי פסק דין זה ניתן בהמשך לפסק דין תקדימי שניתן לפני מס' חודשים בביהמ"ש המחוזי בירושלים (ת"א 9224/07) במסגרתו קבע בית המשפט כי על הרשות להחזיר היטל השבחה ששולם בגין אישורה של תוכנית, לאחר שפג תוקפה של התכנית. בית המשפט שם סמך קביעתו על הכלל לפיו רק מי "שהתעשר" בשל פעילות נורמטיבית של רשויות התכנון, ישתף את הציבור בהתעשרותו זו בדרך של תשלום היטל. אך אם לא "התעשר" הנישום – אין הצדקה לחיובו בהיטל השבחה. אנו תקווה כי גישה תמשיך ותחלחל לתחומים נוספים, תגביר את השקיפות והוודאות ותחזיר את אמון הנישום והאזרח ברשויות.