תכנית מתאר מקומית מול תקנות החניה
מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר
מספר ההליך: רע"א 7880/15 אמנון בן משה נ' עיריית תל אביב
ערכאה: בית המשפט העליון, בפני כב' הרכב השופטים, ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז, ג' קרא.
תאריך מתן פסק הדין: 16.9.19
ב"כ המשיבה: עוה"ד ניר בראונשטיין והראלה אברהם אוזן.
השאלה שעמדה במרכז הדיון הינה, האם דרישה לשלם כספים ל"קרן חניה" בתל אביב על פי הוראות תכנית מתאר מקומית הייתה כדין, או שמא נעשה בחריגה מסמכות?
תקנות החניה קובעות סטנדרט של תקן חניה, את מספרן של מקומות החניה שיש להקים בסמוך לכל נכס, כנגזרת של אופי השימוש בקרקע והיקף הבנייה בה. נוסח התקנות שונה מספר פעמים, כאשר האחרון היה בשנת 2016.
בשנת 2001, פורסמה למתן תוקף תכנית ח' – תכנית שחלה על כלל מרחב התכנון של תל אביב ומחלקת אותו ל-19 אזורי חנייה. (להלן: "התכנית") מטרת התכנית הינה לקבוע תקן חניה לשימושי הקרקע השונים, קביעת זכויות והוראות בדבר הקמת חניונים ציבוריים, וכן הוראות בדבר הקמת קרן חניה. התכנית הגמישה את התנאים המופיעים בתקנות במספר היבטים. בין היתר, התכנית מאפשרת לועדה המקומית לרכז סכומים שנגבו במספר אזורי חניה סמוכים לשם הקמת חניון באחד מהאזורים ושירת את כל האזורים מהם נגבה תשלום.
האם כספים שגבתה העירייה בהתאם לתכנית נגבו כדין – בהתחשב בכך שהתכנית אפשרה סטייה מהתנאים הקבועים בתקנות?
המערער טען, כי יש לקבוע כי גביית תשלום קרן חנייה מכוח התכנית כפופה לתנאים הקבועים בתקנות החניה. כלומר, הוראות התכנית לא יכולות לגבור על התקנות.
במהלך ההליך, הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, (להלן: "היועץ") לפיה, יש לפרש את תקנות החניה בנוסחן הרלוונטי לדיון (לפני התיקון משנת 2016) כמאפשרת לגבות תשלום לקרן חניה מכוח תכנית מתאר מקומית, בהתאם לתקנות, אף אם התכנית משנה מהתנאים הקבועים לכך בתקנות. כמו כן, היועץ סבר, כי עמדתו עולה בקנה אחד עם תכלית תקנות החניה, שביקשו להעניק מרחב מסוים של גמישות ושיקול דעת לרשות המקומית, על מנת להתאים לנסיבות התכנוניות הספציפיות של כל מרחב תכנון מקומי. לכן, התקנות קבעו תקן חניה בבחינת ברירת מחדל, אולם אפשרו לחרוג ממנו במידת שהדבר מוצדק.
עוד ציין היועץ, כי נוסח התקנות בנוסחן היום, לאחר תיקון 2016, תכנית מתאר מקומית יכולה לקבוע אך ורק מספר שונה של מקומות חניה מזה הקבוע בתוספת לתקנות החניה, והיא אינה יכולה עוד לשנות מיתר ההוראות הקבועות. אולם, אין בכך כדי לפגוע בתוקפן של תכניות חניה מלפני התיקון.
בית המשפט העליון קבע, כי יש לאמץ את עמדת היועץ, לפיה, כאשר חלה תכנית מתאר הרי שהתקנות חלות למחצה ולשליש – כלומר, באותם עניינים שלא מכוסים על ידי התכנית. בנוסף, בית המשפט ציין, כי המערער השליך יהבו על סעיף 132 לחוק התכנון והבניה, הקובע כי "תקנות לפי פרק י"א – כוחן יפה מכוחה של תכנית". עם זאת, הוא התעלם מהסיפא של הסעיף, הקובע כי "אם לא נאמר אחרת בתקנות", וברור כי במקרה דנא הסיפא התקיימה. עם זאת, צוין כי האפשרות שהייתה קיימת בתקופה הרלוונטית לדיון לסטות מן התקן הקבוע בתקנות היא רחבה ואינה אופטימלית, אולם ניתן להסביר זאת בתכליתן הייחודית של התקנות – מתן מענה למצוקת חנייה עירונית שמאפייניה והטיפול בה משתנים מרשות אחת לאחרת.
לאור האמור, הערעור נדחה ונפסקו הוצאות לטובת העירייה והמדינה.
