ביטול הפקעה לצורך 'מקווה טהרה'

 

Shoob_NEW_Online

גרסאת-הדפסה-עברית

 

 

ביטול הפקעה לצורך 'מקווה טהרה'

מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד קורל דרליצ'מן

מספר הליך: עע"מ 7946/16 שלומית הרץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה.

ערכאה: בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, בפני כב' השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק ארז.

תאריך מתן פסק הדין: 28.1.2018.

המקרקעין: חלקה 217 וחלקה 558 (בעבר חלק מחלקה 218) בגוש 6400, בשכונת כפר אברהם, בפתח תקווה.

 

עסקינן בערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הורה על דחיית עתירה לביטול הפקעה והשבת קרקע לבעליה, אשר הופקעה לצורך ציבורי- הקמת מקווה טהרה, שטרם מומש, הגם שחלפו בינתיים שנים רבות. האם נסיבות העניין מצדיקות את השבת הקרקע לבעליה, בהתחשב בפרק הזמן שחלף, או שמא הצעדים שננקטו וההתפתחויות שחלו במהלך השנים מעידים שלא ראוי לעשות כן, חרף העיכוב?

בית המשפט העליון הורה על קבלת העתירה וביטול ההפקעה.

בית המשפט העליון חזר על ההלכה הידועה, לפיה שיהוי בלתי סביר במימוש מטרות ההפקעה או שינוי בצורך הציבורי שהוליד את ההפקעה עשויים להצדיק את ביטולה כך שהקרקע תושב לבעליה המקוריים. הלכה זו מבוססת על שני אדנים מרכזיים: במישור המהותי, היא נובעת מחובת ההגינות של הרשות הציבורית ומהחובה לפעול בשקידה הראויה, המוטלות עליה מכוח המשפט המנהלי. במישור הראייתי, השתהותה של הרשות עשויה ללמד על כך שאין לה צורך אמיתי במקרקעין שהופקעו או שהיא זנחה את מטרת ההפקעה.

דא עקא, הלכה זו יושמה בזהירות רבה ובמקרים רבים הוביל מכלול הנסיבות למסקנה, כי אין הצדקה למתן סעד דרסטי של ביטול ההפקעה. לצד זאת, במקרים מתאימים שבהם עלה כי הרשות השתהתה באופן קיצוני ובלתי סביר במימוש המטרה הציבורית, מחד גיסא, וכי הפגיעה באינטרס הציבורי בגין ביטול ההפקעה אינה צפויה להיות מכרעת, מאידך גיסא, הורה בית משפט זה על ביטול ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה.

אמות המידה המנחות לצורך בחינת השאלה האם מדובר במקרה המצדיק מתן סעד של ביטול הפקעה, הן: משך הזמן שחלף מאז ביצוע ההפקעה וגובה הנזק שנגרם לבעל החלקה המופקעת בעקבות השיהוי, דרך התנהלותה של הרשות המפקיעה, הסיבות בעטיין מתעכב מימוש יעדי ההפקעה, היקף השטח המופקע, מידת המורכבות והקשיים הכרוכים בהליכי התכנון, וכן קצב התקדמות יישומן של מטרות ההפקעה בחלקות אחרות המצויות במתחם של המקרקעין המופקעים. ובמבט רחב יותר, הובהר כי ההחלטה האם השיהוי מצדיק את ביטול ההפקעה צריכה ליתן משקל למעמדה של זכות הקניין מחד גיסא, ולבחינת הנזק שייגרם עקב הביטול לאינטרס הציבורי מאידך גיסא.

בבחינת עובדות המקרה דנן על-פי אמות המידה המפורטות לעיל, קבע בית המשפט:

"זהו מקרה שבו נפלו בהתנהלותה של העירייה פגמים של ממש. העירייה פעלה בחוסר יעילות משמעותי כך שחל שיהוי במימוש מטרת ההפקעה הן במישור המהותי והן במישור הראייתי. אכן, העירייה הציגה בפנינו טיעונים בדבר קיומו של צורך ממשי של תושבי האזור במקווה, אך למעשה, עד עצם היום הזה היא אינה מציגה תכנית ממשית למימוש אותו צורך – ובכלל זה מקום מדויק להקמת המקווה; נתונים בדבר גודלו ותכנונו של המקווה; או אף האופן שבו תמומן הקמתו (מלבד התקווה הכללית כי בסופו של דבר תסתייע התמיכה הממשלתית בכך). יתר על כן, ההחלטה של העירייה על שימוש במקרקעין בשלב זה לתכלית אחרת מעוררת קשיים וספקות ממשיים באשר לשאלה האם הצורך הציבורי עודו קיים. על כן, בסיכומו של דבר, אני סבורה כי הצטברותם של הפגמים בהתנהלות העירייה במקרה זה, ובכלל זה הזמן שחלף מאז ביצוע ההפקעה, הפערים בין היקף השטח שהופקע לבין היקף השטח הנדרש, העובדה שאין מדובר בפרויקט הכרוך במורכבות תכנונית של ממש; והיעדרן של פעולות ממשיות לקידום הקמת המקווה – מוליכה למסקנה המחייבת את ביטולה של ההפקעה בשלב זה".

הערת המערכת:

המדובר בפסק דין חשוב המורה על ביטול הפקעה אשר במשך שנים רבות לא מומשה. עם זאת, נזכיר, כי הסעד שניתן על ידי ביהמ"ש העליון בסופו של יום הינו "סעד חלקי" בלבד, שכן עצם מתן פסק דין המורה על ביטול הפקעה "אינו סותם את הגולל על הקמתו" של המקווה, כלשון כב' השופט עמית בפסק הדין. עתה, על בעלי הזכויות להתמודד עם ייעוד המקרקעין אשר נקבע בתכנית, וזאת בין בדרך של רכישת המקרקעין על ידי הרשות המקומית (ככל והיא חפצה בכל זאת להפעיל מקווה במקרקעין) או בדרך של שינוי ייעוד בתכנית. בכל אחת מהאפשרויות נראה כי בעלי המקרקעין נתונים לחסדיהם של מוסדות התכנון. ולכן, נראה כי הנכון יותר הינו לעתור לביטול ההפקעה ולהורות על פעולות לשינוי הייעוד, כפוף כמובן לשיקולי התכנון של הרשויות.