פיצויים 197 – עמ"נ 318/07 טויטו נ' רשות שדות התעופה


"מה שקרוי בפינו קידמה, אינו אלא החלפת מטרד אחד במטרד אחר"*

בעקבות פס"ד שניתן היום (16.8.10) עמ"נ 318/07 אליהו טויטו ואח` נ` רשות שדות התעופה ואח`,
 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

מאת עו"ד צבי שוב

היום ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א פסק דינה של כב` הש` דר` מיכל אגמון גונן בערעור מנהלי 318/07 ואח` טויטו אליהו ואח` נ` רשות שדות התעופה ואח`, במסגרתו קיבל בית המשפט חלק נכבד מהערעורים שהוגשו על החלטת ועדת הערר מחוז מרכז, אשר דחתה ו/או הפחיתה באופן משמעותי את מרביתן של תביעות הפיצויים שהוגשו עפ"י סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן:"החוק"), בגין אישורה של תמ"א 2/4 הקרויה "תכנית נתב"ג 2000".
המדובר בתביעות בהיקף נרחב ביותר של כחמישה מיליארד ₪, עיקרן הוגש ע"י היישובים הסמוכים לנמל התעופה בגין פגיעה בערך נכסיהם לאור מטרדי רעש, זיהום , צפיפות וכיוצ"ב.
ועדת הערר כאמור דחתה את עיקר העררים, כאשר בין היתר נקבע על ידה כמצב קודם לתכנית הפוגעת מצב עובדתי קיים של היקף נוסעים גבוה שאינו שונה בהרבה מהמתוכנן בתכנית הפוגעת. כמו גם, אופן קביעת הרעש החזוי נראה לוועדה כסביר על פי דיני המטרדים ובשל פתרונות אקוסטיים שניתן לבצע.
כמו כן, ועדת הערר קבעה כי ההתפתחות באיכות המטוסים מובילה להקטנת המטרדים ויש להפחית זאת מהפגיעה. נוכח הוראות סעיף 200 לחוק.
בית המשפט המחוזי בפסק דין נרחב ניתח את הסוגיות תוך השוואה של פיצוי עפ"י סע` 197 לחוק, לדיני הנזיקין ככלל ועוולות המטרד בפרט, והגיע לכלל מסקנה על בסיס פסיקת בית המשפט העליון לפיה, יש למנות שמאי ומומחים סביבתיים שייבחנו באופן ספציפי כל פגיעה לרבות פגיעות רעש (על אף הקביעה כביכול שהרעש הצפוי אינו עולה על המותר על פי חוק), בית המשפט קבע כי במצב התכנוני הקודם, יועד השדה לקיבולת של ארבעה מיליון נוסעים בשנה לעומת 16 נוסעים לאחר התכנית הפוגעת, אף הנשיאה בעלות מיגון אקוסטי הוטלה על הרשות.
בית המשפט דחה את הקביעה העקרונית של ועדת הערר בדבר סבירות הפגיעה של חמישה אחוזים כאמור ופסק כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו על פי הוראות סעיף 200 לחוק והפסיקה תוך שקבע כי העובדה שהתכנית תורמת לסביבה אינה מהווה שיקול שלא לפצות בגינה את הנפגע מכוח סעיף זה.
לסיכום, בית המשפט קבע כי אין סיבה שתכנית שיועדה לטובת הכלל תוטל על חשבון חלק קטן מהציבור ועל קופת הציבור לשאת בעלות.
לדעתנו, מדובר בפסק דין אמיץ ונכון שהינו לצערנו נגד המגמה הקיימת, שהחלה בין היתר, לאחר הגשת התביעות הנ"ל בעת שהרשויות והועדות המקומיות החלו לפעול ביתר שאת לגרום לשינויי חקיקה והמתת/צמצום האפשרויות לתבוע פיצויים בגין ירידת ערך.
בית המשפט חרג מהמגמה והכריע על בסיס הוראות החוק המפורשות והפסיקה הקיימת ובצדק, לפיה ככל שהרשויות חפצות בתכניות נרחבות שמשפיעות על הפרט אין הדבר צריך לבוא על חשבון הפרט, אחרת בהעדר חובת הפיצוי לא יהווה שיקול הפגיעה והפיצוי כשיקול שיילקח בחשבון בזמן התכנון.
יש לציין כי פסק הדין ניתן בשנת 2010 ומתייחס לתכנית שאושרה עוד בשנת 1997, ויש להניח כי יחלפו עוד שנים רבות עד לסיום סאגה זאת של תביעות, נתון זה ועלויות ניהול ההליכים מקשים במאוד על האזרח הקטן להגיע לפיצוי ונראה שהרשויות שתקציבן גדול מנצלות נתון זה וחבל.

* ציטוט שהובא בפס"ד הנ"ל מפיו של: Henry Havelock Ellis (1859-1939