על החלטות ועדות הערר לתכנון ובניה להיות אכיפות בלשכת ההוצאה לפועל

על החלטות ועדות הערר לתכנון ובניה להיות אכיפות בלשכת ההוצאה לפועל

עו"ד צבי שוב, עו"ד יפעת בן אריה

כידוע, מערכת ההוצאה לפועל הוקמה מכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") והיא מהווה מכשיר חוקי שתפקידו לאפשר לכל בעל דין, לממש את הזכויות שהוקנו לו בין היתר על פי פסקי דין של בית המשפט.

תכלית ההוראות בחוק ההוצל"פ הינה, לסייע ל"זוכה" בהליך על פי דין, לגבות את חובו במהירות וביעילות, כאשר חובת הצד שכנגד הינה למלא את חיוביו לפי פסק הדין כאמור.

סע' 1 לחוק ההוצאה לפועל מגדיר מהו "פסק דין" הניתן לאכיפה במסגרת לשכת הוצאה לפועל כאשר מלשון הסעיף עולה כי פסקי דין משמע החלטות ופסקי דין אזרחיים של בית משפט לרבות בית דין דתי.

נמצא אם כן, כי גופים "מעין שיפוטיים" כדוגמת ועדות ערר לתכנון ובניה הדנות ברישוי /תב"ע וכו' וכן ועדות הערר לפיצויים והיטלי השבחה אינם נמנים בין הערכאות אשר החלטותיהם מכובדות בתחום לשכת ההוצאה לפועל.

לשון אחר, החלטות היוצאות תחת ידן של ועדות הערר אינן ניתנות לאכיפה ישירות בלשכת ההוצאה לפועל ועל מנת  לממשן דה פקטו, נדרשים בעלי הדין הזוכים לפתוח בהליך שיפוטי כזה או אחר, בבית המשפט וזאת בכדי לקבל פסק דין שרק באמצעותו יוכלו הם לפתוח תיק בהוצאה לפועל.

יש לציין כי הדבר מעורר פחות קושי בעת שעל החלטות ועדות הערר השונות מוגש ערעור שכן, תהא ההחלטה בערעור אשר תהא, מאחר וזאת יוצאת מבית המשפט הרי שהיא תהא ברת אכיפה ומכובדת בהוצל"פ. בנוסף אין הבעיה קיימת מקום שאושרה בקשה לעיכוב ביצוע, כי אז יש על פניו מעין עיגון "מוצדק" לעיכוב בביצוע ההחלטה, בכל מקרה עד לסיום ההליכים בפועל קיימת בעיה לאכוף את ההחלטה  שנקבעה וכידוע הליכים אלו אורכים לרוב תקופות נכבדות.

הדבר מהווה בעיה בעיקר מקום בו מחד, לא מוגש ערעור ו/או לא ניתן עיכוב ביצוע וההחלטה למשל של ועדות הערר לפיצויים והיטלי השבחה המורה על תשלום פיצוי הופכת לחלוטה ומאידך, הצד שכנגד, (לרוב המדובר ברשויות ציבוריות כגון ועדות מקומיות וכיוצ"ב) חומקות מתשלום פיצוי, והזוכה בדין נדרש לנהל הליך משפטי בכדי לממש את ההחלטה שברשותו.

כך גם למשל במקרה בו קובעת ועדת הערר הדנה בנושא רישוי על מתן סעד הצהרתי כגון: כי תעוכב הוצאת היתר בניה לפרק זמן, והדבר לא נעשה, הכיצד יכול הצד הזוכה לאכוף זאת???

במאמר זה בחרנו להתמקד אפוא ולהמחיש הדברים ביחס להחלטות ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, אם כי הדבר אמור ורלוונטי אף לגבי החלטות היוצאות מועדות הערר הדנות בנושא רישוי/תב"ע וכו' שהחלטותיהן אינן מכובדות ע"י הצד שכנגד.

האבסורד הינו לפיכך, במקרים בהם מנוהלים הליכים של שנים רבות לקבלת החלטות בדבר פיצוי וגם אחר סיום ההליכים, ומשהגיע התובע אל הבאר, אין הוא יכול לשתות הימנה בהעדר יכולת לגבות הפסיקה ונאלץ להחל הליכים אזרחיים לגביית אשר נפסק.

יובהר כי לצורך פתרון הבעיה האמורה נעשו בעבר ניסיונות מספר במטרה ל"קצר תהליכים" ולחסוך ניהול הליך שיפוטי נוסף, למשל הוגשו פסיקתות לועדות הערר שאף נחתמו על ידן, אלא שהדבר לא הווה פתרון הלכה למעשה, שכן הנ"ל לא כובדו בלשכות ההוצאה לפועל השונות.

הננו בכלל דעה, שלעניין דרכי אכיפת החלטות אין עובדת הערכאות השונות מעלה או מורידה לעניין זה. משמע, לא אמור להיות כל שוני בין הערכאות השונות. ההבדל הטמון שבין פניית האזרח לועדות הערר לבין פנייה לבתי המשפט אינה בשל העדפה ו/או יתרון כלשהו שיש לבית המשפט על ועדת הערר או ההפך, אלא, בשל הוראות הדין השונות המבצעות חלוקת סמכויות בנושאים השונים, כך שבשונה משאר הנושאים, סוגיות תכנוניות המשתייכות לחוק התכנון והבניה נתונות בעיקרן לפתחן של ועדות הערר, אולם, עובדה זו לכשעצמה אינה צריכה להביא לפגיעה בבעל דין שזכה במסגרת הליך בועדת הערר.

במילים אחרות, וודאי שאין כל הצדקה לפגוע בבעל דין שזכה בהליך בועדת הערר ובידיו החלטה המורה על תשלום פיצוי לבין פסק דין כספי אזרחי רגיל הניתן כדרך שבשגרה בבית משפט. בשני המקרים מן הראוי והנכון שברגע שהצד "הנפסד" שכנגד, מתנער מלקיים חיובו, יוכל בעל דין הזוכה (בין אם מדובר במסגרת ניהול הליך ועדת הערר ובין אם במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט)  לפנות ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לאכוף את ההחלטה שבידו.

הדבר מקבל חיזוק ביתר שאת לנוכח פסק הדין בע"ש 5020/97  שלייק לייב נ' ו"מ לתו"ב חדרה, שם נקבע כי ועדת הערר בשבתה בערר לתביעות פיצויים בגין ירידת ערך (סעיף 198 לחוק התו"ב) משמשת בתפקיד בכובע שיפוטי להבדיל  מועדת הערר "התכנונית". אף טעם זה לכשעצמו מעיד על כך שאין כל טעם ענייני, אמיתי, המצדיק התייחסות שונה לצורך אכיפת ההחלטות היוצאות מידיה של ועדת הערר היושבת בכובעה השיפוטי.

נזכיר אף כי בעבר, טרם העברת בירור התביעות לועדת הערר, התבררו תביעות אלו בבית המשפט המחוזי ואין סיבה  שהעברת הסמכות לועדת הערר תפגע באפשרות הגביה של הכספים שנפסקו.

חוסר האפשרות לאכוף החלטות ועדות הערר המהוות גוף מעין שיפוטי בלשכת ההוצאה לפועל, מהטעם שקיימת לקונה בחוק לא רק שאינו צודק ומביא לפגיעה רבתי בבעל הדין שזכה, אלא, אינו סביר כלל ועיקר ומן הראוי הוא שיינתן פתרון מיידי.

כלומר לטעמנו, אין כל מקום להבחנה ביישום אכיפת החלטות היוצאות מבתי המשפט ובתי הדין לבין החלטות היוצאות מגופים מעין שיפוטיים כדוגמת ועדת הערר, אשר בכדי שההחלטה תהא ברת אכיפה נדרש הזוכה בדין לעבור משוכה נוספת במסגרת הליך שיפוטי כדי שהחלטתו תהא ישימה, זהו אבסורד שאין כדוגמתו, ובכל הכבוד, בעל דין אינו צריך להיות ניזוק עקב העובדה שהדבר לא קיבל ביטוי בחקיקה.

אף בפרקטיקה הנוהגת, בתי המשפט נדרשים חדשות לבקרים לדון בתביעות מעין אלה שבבסיסן סעד של קבלת סכומי הפיצוי שהרשות אינה טורחת להעביר לידי האזרח, ולרוב אף מדובר בסכומים לא מבוטלים. כך למשל בעניין תא 77484/00 דבורה סוריה נ' הו"מ לתו"ב רחובות (להלן:"סוריה") עמד בית המשפט השלום בת"א על הבעייתיות שבדבר בציינו: "למרות החלטת ועדת הערר – מסרבת הנתבעת לשלם לתובעת את סכום הפיצוי שנפסק לה, לאור הוראות חוק ההוצל"פ לא ניתן לבצע באופן ישיר החלטה שנתנה על ידי ועדת ערר במסגרת בקשה לביצוע פסק דין ואשר על כן נאלצת התובעת להגיש את התובענה הנוכחית כאשר היא מסתמכת על פסק דין שניתן לה ע"י ועדת הערר".

יוער בקשר לכך כי במקרה הטוב ההליך השיפוטי מסתיים יחסית מהר, אך לא פעם מתעוררות שאלות מקדמיות שמטרתן למנוע בירור ענייני של התובענה, כפי שארע בעניין "סוריה" המוזכר לעיל, והאזרח נדרש להיסחב/להיגרר להליכים נוספים שלרוב סיומם למרבה הצער לא נראה באופק, שכן לדוגמא על פי ההלכה הפסוקה הרי שגבייה בהליך מקוצר לא תצלח ככל שתועלה אף ראשית הגנה.

רוצה לומר, כי ברגע שנפתח הליך שיפוטי אך כדי להפוך את החלטת ועדת הערר לאכיפה הרי, שאותו בעל דין חשוף לטענות הרשות במסגרת הליך התביעה, הרשות עשויה לטעון טענות מקדמיות שונות שקיימות בנושאים אזרחיים כדוגמת טענת "קיזוז" וכיוצ"ב, דבר העלול להוביל לניהול הליך שלם שלא היה נדרש אילו הייתה לבעל הדין אפשרות גישה ישירות להוצאה לפועל.

במקרה אחר שהגיע לפתחו של בית המשפט, ביקר בית המשפט את התנהלות הרשות וחייבה בנוסף בתשלום שכ"ט והוצאות עקב העובדה שבעל הדין נאלץ לנהל הליך משפטי לשם קבלת סכום שנפסק לו בעניין ע"י ועדת הערר. בעניין תא"ק 13456-12-08 עזאם ואח' נ' הו"מ לתו"ב אלונים ביהמ"ש ראה לנכון לפרט את השתלשלות העניינים וההליכים שנאלצו אותם מבקשים לעבור לשם קבלת הפיצוי לציין בציינו: "לא לשווא פירטתי באריכות את השתלשלות העניינים בהליכים שונים בהם נאלצו המבקשים לנקוט לצורך קבלת פיצוי המגיע להם… חרף החלטה ועדת הערר.. בחרה המשיבה שלא לשלם לידי המבקשים את הסכומים שנפסקו להם…. המבקשים נגררו להליך דנן הגישו תביעה נאלצו להגיש תגובות לבקשות שהוגשו על ידי המשיבה ולפיכך הם זכאים להחזר הוצאותיהם ולשכ"ט עו"ד".

יצוין כי ועדות הערר הוקמו בשנת 1995 בעקבות תיקון 43 לחוק בתו"ב, ולמעשה נוצר גוף שיפוטי חדש, אשר החלטותיו הינן נדבך נוסף בהלכות הנקבעות בתחום התכנון והבניה בארץ. בטרם נוצרו ועדות הערר הסמכות בנושאים הנ"ל היו נתונות לידי הועדות המחוזיות בעוד שבתי המשפט המחוזיים היוו את ה"ערכאה השיפוטית" למחלוקת שנתגלו בעניין, כדוגמת תביעות פיצויים בגין ירידת ערך, ולפיכך על פניו לא התעורר קושי עם אכיפת החלטות שנתנו ע"י ביהמ"ש אשר מאז ומתמיד כובדו בהוצאה לפועל.

דא עקא, בעוד שיצרו את ועדות הערר שהינן דבר מבורך לכשעצמו, לא השכיל המחוקק בד בבד ליצור מנגנון אכיפה דומה לזה הקיים בלשכת ההוצל"פ ו/או להורות על תיקון חוק ההוצל"פ באופן שיותאם לשינוי שהתחולל, ובכך למעשה נוצר חלל פתוח בלא שניתן לו מענה חוקי.

מן הראוי לציין כי לפני זמן לא רב עלתה הצעה במסגרת תזכיר חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 90), התשס"ט – 2008 לתקן חוק ההוצאה לפועל במטרה להקל על גביית פיצויים שנפסקו ע"י ועדות הערר. בהתאם הוצע לתקן את חוק ההוצל"פ באופן שהגדרת "פסק דין" תכלול אף החלטה של ועדת הערר. כך יוכל מי שנפסקו לו פיצויים לפנות ישירות ללשכת ההוצל"פ מבלי שיאלץ לפנות לביהמ"ש לקבלת פס"ד על בסיס החלטת ועדת הערר. אלא, שהצעת חוק זו לא קרמה בסופו של יום עור וגידים.

הננו גורסים, כי התיקון נדרש אפוא בעיקר בכדי לאכוף על ועדות סרבניות את תשלום החוב ללא הצורך לפתוח בהליכים משפטיים אזרחיים ארוכי טווח. ויוזכר כי גם הליכים המתנהלים במסגרת הוצל"פ אורכים זמן עד שבעל הדין הזוכה נפגש עם הכסף, ונראה כי אין זה מן הצדק להטיל על האזרח לעבור משוכות נוספות, קצרות ככל שיהיו, (וגם זאת במקרה הטוב), על מנת לקבל את המגיע לו בדין.

לפיכך, ולנוכח כל האמור אנו סבורים כי במציאות הנוכחית המתדפקת על דלתנו, אין מנוס ונראה כי מן הראוי עד כדי הכרח כי המחוקק יידרש לסוגיה זו, יעלה אותה לסדר היום וידאג לתקן את הוראות החוק באופן שתהא התאמה למצב השורר כיום, ובכך ייתן מענה לאנומליה שנוצרה, ויפה שעה אחת קודם.