חוק ההתיישנות "התיישן" הגיע העת להתחדש!

חוק ההתיישנות "התיישן" הגיע העת להתחדש!
מאת עו"ד צבי שוב, יפעת בן אריה

חוק ההתיישנות, התשי"ח 1958 הנוכחי (להלן:"החוק"), נחקק לפני למעלה מ-53 שנים, שעה שתורת המשפט האזרחי הישראלי הייתה בחיתוליה, כאשר חלק מהוראותיו הינן לטעמנו סבוכות למדי, חלק אינן עדכניות למציאות ימינו ונראה כי החוק בכללותו "סובל" מלקונות ביחס למס' נושאים חשובים ועקרוניים  הטעונים לטעמנו הסדר כפי שיבואר להלן.

סע' 2 לחוק הנ"ל קובע בין היתר, כי "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה…" סע' 5 קובע את מועד תק' ההתיישנות "בשאינו מקרקעין – 7 שנים" וסע' 6 קובע את תחילת תק' ההתיישנות והיא – "היום שבו נולדה עילת התביעה".

מניסוח סע' אלו עולה, כי ככלל בתובענות כספיות, בהן חלפה תק' ההתיישנות והנתבע התגונן בטענת  התיישנות,ביהמ"ש אוטומטית לא יידרש לתביעה וידחה אותה על הסף.  לפיכך נראה על פניו כי לבתי המשפט אין לכאורה שיקול דעת בעניין לקבוע כי במקרים חריגים לא תדחה התביעה על הסף חרף חלוף תק' ההתיישנות.

בנוסף, ישנם חוקים שונים הקובעים תק' התיישנות ספציפיות, כך למשל חוק התכנון והבניה קובע כי תביעת פיצויים לפי סע' 197 תוגש בתוך 3 שנים ממועד אישור התכנית הפוגעת וכיוצ"ב. יחד עם זאת, נראה כי כלל החוקים על אף הוראותיהם הספציפיות, אינם עושים אבחנה בזהות הנתבע המתגונן בטענת התיישנות האם המדובר באזרח ו/או רשות ו/או מדינה ו/או גוף ציבורי כלשהו, אלא קובעים עקרונות אחידים בעניין לכולי עלמא.

לנו נראה כי החוק הינו ישן נושן , אינו תואם את צרכי הפרט ויישום הוראותיו באופן דווקני ובלא הפעלת שיקו"ד במקרים שונים אינו  עולה בקנה אחד עם זכות הקניין שעלתה כאמור עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לדרגה של זכות יסוד, וקיים צורך לערוך שינוי ולעדכן את החקיקה הנוכחית בנושא ההתיישנות, שכן המגמה הניכרת לאחרונה לפי החוק והפסיקה הינה כרסום נוסף בזכות הקניין כאמור.

כך למשל ניתן לראות כי לפני שנים מספר קודמה הצעת חוק (שאומנם לא אושרה בסופו של יום) אולם, מטרתה הייתה בין השאר לקצר את תק' ההתיישנות מ-7 ל-4 שנים.

דוגמא נוספת לכך הינה השינוי שחל בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, כאשר לפי ההנחיות העדכניות כדי שהמדינה לא תתגונן בטענת התיישנות עליה לקבל אישור היועמ"ש, זאת בניגוד לעבר שבכדי שהמדינה בתור נתבעת תעלה טענת התיישנות  נדרשת הייתה היא לבקש את אישור היועץ המשפטי לממשלה קודם לכך.

מגמה נוספת בעניין צמצום ההכרה בזכות הקניין מובאת בתביעת פיצויי הפקעה מקרקעין שעד לאחרונה היה מקובל בקרב העוסקים בתחום, כי לא הייתה מוגבלת בזמן ולא נתונה לתק' ההתיישנות. אלא, שבפס"ד ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פ"ת, [שכיום נמצא בדיון נוסף שלא צפוי לשנות את העיקרון שנקבע], שעניינו חלותו או אי חלותו של חוק ההתיישנות על תובענה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין נקבע ש"תובענות לפיצויי הפקעה הן תביעות כספיות הבאות בגדר "תביעה בשאינו מקרקעין" במובן חוק ההתיישנות, ולכן חלה עליהן התיישנות בת שבע שנים", השאלה שנותרה הינה רק מועד תחילת מניית התקופה.

נציין כי הפקעת מקרקעין מטבעה, מתבצעת באופן כפוי לפיכך, מביאה לפגיעה באופן מהותי בזכות החשובה והיקרה ביותר לאדם והיא זכות לקניין, ברי ונהיר, כי כאשר מופקע קניינו של הפרט על ידי רשות ללא תשלום פיצוי- פגיעה זו מתעצמת עשרות מונים.

לנו נראה, כי לא יעלה על הדעת כי זכויות המקרקעין של הפרטים יופקעו לצרכי ציבור, בעוד שהרשות לא תעמוד בחובותיה הקבועות בחוק ולא תפצה את האזרח בגין ההפקעה, שנתרמה לטובת הכלל ותתגונן בטענת התיישנות ובכך תמנע מלשלם, באשר יהא הדבר בבחינת "הרצחת וגם ירשת".

לדידנו הגבלת זכות תביעה לפיצויים משמיטה הלכה למעשה את הצידוק מתחת לזכותו של הציבור להפקיע את המקרקעין באותם מקרים שבהם לא משולם לבעלים פיצוי הוגן וראוי, שכן בפועל המדינה /הרשות נטלה את קרקע – קרי: קבלה "סחורה" ועליה לשלם לבעליה תמורה בעדה.

אין ספק כי הפקעה שלא מתלווה לה פיצוי, אינה עומדת בדרך כלל בכללים החוקתיים, שכן, אף בטרם חוקק חוק היסוד, אחד מערכי השיטה היה שאין מפקיעים ללא פיצוי, והדבר יפה שבעתיים לאחר חקיקתו של חוק היסוד. התגברות עוצמתה של זכות הקניין של הפרט, אל מול ההגנות המעטות בידיהם של האזרחים הקטנים מול מעשה ההפקעה מחייב את קביעת עליונות הפרט על האינטרס הציבורי ועל טענות התיישנות למיניהן.

כמו כן, גם אם הרשות תטען כי אינה מודעת לזהות בעלי הזכויות בקרקע ו/או שהינה חולקת על שיעור הפיצוי הנדרש לתשלום ועל כן נמנעת מלהעביר את כספי הפיצויים, הרי שבאפשרותה להפקיד את סכומי הפיצויים אצל האפוטרופוס הכללי /החשב הכלל וכיוצ"ב וכך יחכו לבא דורש.

ביטוי נוסף המעיד על צמצום בזכות הקניין מובא בסע' 197 לחוק התכנון והבניה שקובע, כי תביעת פיצויים בגין מקרקעין שנפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך של הפקעה, תוגש בתוך 3 שנים ממועד אישור התכנית.

ייאמר מיד, כי לא ברור מדוע נקבעה תק' קצרה של 3 שנים בלבד להגשת תביעה מעין זו. לטעמנו בתובענות מסוג זה מן הראוי היה לתת תק' ארוכה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות וודאי וודאי שלא לקצרה, ונסביר. בניגוד לנדרש בהליכי הפקעה, במקרה בו אושרה תכנית, לא נדרש ככלל ליתן לבעל  הזכות שנפגע מתן הודעה אישית וכל שמחייב החוק הוא לפרסם הודעה על אישור התכנית ברשומות ובעיתונים שמשמעותה הסתפקות ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" אשר מהווה את נקודת הזמן שבה נוצרה עילת תביעה והתחלת מרוץ ההתיישנות.

עינינו הרואות כי אף החריגים הקיימים בחוק ההתיישנות לפיהם בסיטואציות מסוימות ישונה מועד תחילת תק' ההתיישנות כדוגמת סע' 8 לחוק "התיישנות שלא מדעת", אינם חלים למרבה הצער בתובענות כגון דא. אי לכך ובפרט לאור האמור, נראה כי אין זה מן הצדק להגביל זכות התביעה בגין תכנית פוגעת לתק' כה קצרה, לגביה במקרים רבים אין לבעל הזכות כל דרך לידע עליה וכפועל יוצא להגיש את התביעה בפרק הזמן שנקבע לשם כך.

נציין בשולי הדברים כי גם מתן האפשרות בחוק להגיש בקשה לארכת מועד להגשת תביעה לשר הפנים מוגבלת בתנאים דרקוניים, ומעטים המקרים בהם יש העתרות לבקשת הארכה ולא ברור מדוע לא היה מקום להחיל גם על תביעות מעין אלו את הצורך לבחון אם ידע הנפגע ו/או היה על הנפגע לידע על הפגיעה ומתי באמת "נולדה עילת התביעה" שהימנה היה מקום להחל למנות את תקופת ההתיישנות.

לכך נוסיף כי אף הטעם העיקרי העומד מאחרי תק' ההתיישנות, אשר נועד להגן על נתבע-בכוח בשל הקושי לשמור זמן רב על ראיות ועדים, כוחו מצטמצם שעה שהנתבעת הינה רשות ציבורית, שלה מנגנון מסודר ומבטיח של שימור ראיות. ר' לעניין זה ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר דניאל פד"י נו(2) 279: "טעמים שיצרו התיישנות כוחם מועט במקום שהנתבעת היא המדינה. כך, למשל, התיישנות נועדה להגן על נתבע-בכוח בשל "הקושי… לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות. את השובר (הקבלה) יאכלו העכברים… ועדים עלולים למות"… לרשותה של המדינה עומד מנגנון גדול ומסודר המבטיח שימורן של ראיות; כי אין קושי רב לשמור על ראיות זמן רב; אשר-על-כן אין זה מוצדק להחיל עליה את דוקטרינת ההתיישנות באותה דווקנות שבה מחילים אותה על יחידים".

לסיכום הדברים עד כה נציין כי הסתמכות הרשות ובכלל זה המדינה ו/או הועדות המקומיות בטענה פרוצדוראלית מסוג התיישנות אינה מתיישבת עם עקרון ההגינות שהרשות מחויבת בו או עם עקרון שלטון החוק אליו היא כפופה.

לא אחת נקבע כי הרשות חבה חובת הגינות לא רק לתובע, אלא גם לציבור בכללותו. לפיכך נראה כי בטרם תעלה היא טענת התיישנות, עליה לשקול צעדיה ולנהוג בזהירות יתרה בייחוד כאשר עסקינן במקרקעין והזכות לקניין, שהינה הזכות חשובה ומהווה לרוב את המשאב היקר ביותר לאדם.

הננו גורסים כי חוק ההתיישנות וכן הוראות לגבי תק' ההתיישנות בחוקים הספציפיים צריכים להיבחן מחדש ובכלל זה נדרשת קיומה של אבחנה בזהות הנתבע המתגונן בטענת התיישנות ומתן הוראות מתאימות ובכלל זה גיבוש קריטריונים מסוימים שבהתקיימם יימנע מהנתבע להעלות טענת התיישנות. כן נראה לנו כי רצוי עד הכרחי לקבוע סע' סל לפיו יתאפשר לביהמ"ש להפעיל שיקו"ד שלא לדחות תביעה מחמת התיישנות במקרים מסוימים – בהם הדחייה תביא לפגיעה עצומה בקניין הפרט. בנוסף ,נראה כי בסיטואציות מסוימות ראוי לאמץ את דיני השיהוי וחריגיו באופן זה, שבמקרים בהם חלפה תק' ההתיישנות, בתי המשפט יבחנו האם חל שינוי מצב לרעה, האם ישנה פגיעה באינטרס ההסתמכות של צד שני וכיוצ"ב.

לדעתנו הגיע הזמן לעשות תיקון בחוק הישן שנראה כי מצוי בתרדמת זמן רב וקיימת נחיצות שיקום מי מנציגי בית המחוקקים וירים את הכפפה, אחרת ניסיון המחוקק בחוק היסוד להעלות את זכות הקניין לזכות יסוד תהא בבחינת "אות מתה".