הרשות אוהבת לקחת – פחות אוהבת להשיב

יוני
10
2020


פורסם ע"י:

 

הרשות אוהבת לקחת – פחות אוהבת להשיב

מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר

מספר ההליך: ת"א 36054-12-17 דרסלי ישראל בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ערכאה: בית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט רם וינוגרד. תאריך מתן פסק הדין: 1.6.20 פרטי המקרקעין: מקרקעין במרכז העיר ירושלים. ב"כ הנתבעת: עוה"ד בתיה בראף ותמר מדר.

עניינה של תביעה זו בדרישה של התובעות לתשלום מהועדה המקומית של 3,344,024 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית, שלשיטתה יש להוסיף לאותו חלק מסכום היטל ההשבחה שהשיבה לה הועדה המקומית מכוח החלטת ועדת הערר.

ועדת הערר קבעה כך: "…תשיב המשיבה לעוררים את ההפרש שבין היטל ההשבחה ששולם בהתאם לשומת הועדה לבין שומתו של השמאי המכריע וזאת בתוך 45 יום מהיום".

על רקע החלטה זו, הועדה המקומית השיבה לתובעות את סכום הקרן של ההפרש. התובעות טענו, כי היה על הועדה המקומית להשיב להן את ההפרש בצירוף תשלומי פיגורים, בהתאם לתוספת השלישית.

בקשה כזו הוגשה לועדת הערר, ומאחר שטרם התקבלה בה החלטה, הגישו התובעים תביעה זו, והמשמעות היא שההליכים בפני ועדת הערר עודם תלויים ועומדים.

בית המשפט קבע, כי די בעובדה זו כדי לייתר את הדיון בתביעה, מאחר שבין היתר הכרעה של בית המשפט במחלוקת זו תביא לעקיפת הליכי הערעור הקבועים בחוק, תוך שהיא אוכפת החלטות ביניים העשויות/עלולות להשתנות. אולם, בית המשפט החליט לדון בעניינים אלו בקצרה.

בית המשפט קבע, כי הקביעה לפיה, עומדת לועדת הערר הסמכות להורות על ביצוע ההשבה אינה נקייה מספקות. אף כי לועדת הערר מוקנית הסמכות לקבוע את סכום היטל ההשבחה, אין פירושו של דבר כי היא מוסמכת להורות על השבה ולחייב צד לפעול על פי הוראותיה. נראה, כי את החלטת הועדת יש לראות כ"הנחייה משפטית". לכן, נראה כי ועדת הערר כלל לא הייתה מוסמכת להוציא הוראה אופרטיבית המתיימרת לאכוף את ביצוע ההשבה בתוך פרק זמן מוגדר.

בית המשפט הדגיש, כי התביעה אינה אלא תביעה לאכיפת החלטת ועדת ערר (שפרשנותה הכספית שנויה במחלוקת בין הצדדים), ומאחר שהחלטות כאלו אינן ניתנות לאכיפה באמצעות הוצאה לפועל, ניתן לפנות לבית המשפט המוסמך בתובענה כספית של החלטה חלוטה (ולא החלטת ביניים כבענייננו).

לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי יש להחיל את דוקטרינת ההליך התלוי והעומד, ולהמתין להכרעת ועדת הערר בבקשה שהונחה לפניה.

הערת מערכת:

נראה, כי בהחלטה זו עולות סוגיות בעייתיות המהוות לקונה בחוק, שדורשות את התייחסותו הדחופה של המחוקק. ראשית, אי יכולת לאכוף החלטות ועדת ערר כמו פסק דין של בית המשפט, מביאה את האזרח למצב שבו הוא נתון בפני שוקת שבורה ללא יכולת מעשית לקבל את הכרעת ועדת ערר ללא הליכים שיפוטיים. האבסורד הינו שקיימת החלטה שיפוטית שהכריעה במחלוקת בין הצדדים, אלא שבמקום שהאזרח יפנה להוצאה לפועל/הליך בזיון, זמן שהרשות מסרבת לשתף פעולה, הוא מוצא עצמו מתרוצץ בין משרדי הרשות שתואיל לשלם לו את שמגיע לו.

 במקרה זה, הייתה זו החלטת ביניים, הליך תלוי ועומד, אך גם כשיש החלטה סופית של ועדת ערר, הדבר לא משנה לעניין האכיפה, שהרי לא ניתן לפנות להוצאה לפועל על מנת לאכוף החלטתה, כפי שגם ציין בית המשפט בהליך זה.

ישנם אף מקרים של החלטות ועדות ערר שהינן בגדר צו עשה, וככל וצו כזה לא מכובד על ידי הרשות, קיימות לכך השלכות מרחיקות לכת הכוללות בין היתר הפסד כספי ניכר ונזקים מצטברים. במקרים כגון אלו, ורבים אחרים, אזרחים נמצאים במאבק מתמיד מול רשויות ציבוריות שונות על מנת לקבל את שמגיע להם, אך הרשויות מושכות זמן מתעכבות ומתחמקות, והאזרח נותר "תלוי באוויר" עם הרגשה שיד הרשות על העליונה, כאשר דה פקטו אין לו כל אפשרות מעשית לאכוף את ההחלטה שניתנה לטובתו.

ראוי היה לו המחוקק היה פותר לקונה זו, לרבות בדרך של מתן אפשרות הוצאה לפועל של ההכרעות כגון שהחלטות ועדת הערר יכנסו להגדרת פסק דין בחוק או שועדת הערר תוגדר כגוף שיש לאכוף בהליך הוצאה לפועל או ביזיון את החלטותיו, על מנת למנוע מועדות סרבניות לשלם לאזרח/לכבד צווים והחלטות ועדות הערר, ולהוקיע התנהלת זו של הרשות המקומית ויפה שעה אחת קודם.

סוגיה נוספת שמעלה קשיים היא סוגיית ההשבה והריבית, שמעוגנת בתוספת השלישית, אך בלא פירוט, אלא בציון כללי בלבד: "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול". הא, ותו לא.

סעיף זה מוביל לחוסר וודאות גדול ולהליכים משפטיים מיותרים. לו המחוקק היה מתקן את החוק ומבהיר, אולי היו מגיעים פחות מקרים לערכאות המשפטיות.