איזון בין תחולתה בזמן של הלכת רוטמן ובין האינטרס הציבורי שבביצוע הפקעות תוך שמירה על מסגרת תקציב הולמת

 

Shoob_NEW_Online

גרסאת-הדפסה-עברית

 

 

איזון בין תחולתה בזמן של הלכת רוטמן ובין האינטרס הציבורי שבביצוע הפקעות תוך שמירה

על מסגרת תקציב הולמת

מאת עו"ד צבי שוב וגב' ספיר סרוסי, מתמחה

מספר הליך: עמ"מ 7896/16 שר התחבורה ואח' נ' אריה פארן ואח'

ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בפני כב' השופטים: הנשיאה אסתר חיות, יורם דנציגר ויצחק עמית.

תאריך מתן פסק הדין: 12.3.2018.

ב"כ המערערים: עוה"ד אפי יגל ועוה"ד פלג אלימלך.

עסקינן בשני ערעורים שהוגשו על ידי חברת נתיבי ישראל- החברה הלאומית לתשתיות תחבורה (להלן: "המערערת") כנגד פסק דינו של בית משפט המחוזי בתיק ת"א 3732-09-14 שקיבל את תביעת המשיבים וקבע כי על המערערת לשלם להם פיצויי סבל על פי ס' 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל בגין מקרקעין שהיו בבעלותם והופקעו.

ערעור זה עוסק בשאלה האם רשאית הייתה המדינה להגביל, על פי סעיף 5 לקריטריונים לקביעת זכאותם של נפקעים לקבלת פיצויי סבל, את התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן ולתחום אותה לשבע שנים?

נזכיר, כי בהתאם להוראות סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל נקבע, כי בעל קרקע לא יהיה זכאי לקבל פיצויים עבור הרבע הראשון של הקרקע שהופקעה ממנו. עם זאת, שר התחבורה רשאי לפי שיקול דעתו לשלם פיצויים באשר לחלק השטח המופקע הקטן מרבע במידה שהוכח שלבעל הקרקע נגרם סבל בגין ההפקעה.

בשנת 2010, בוטלה פקודת הדרכים ונקלטה בפקודת הקרקעות, החל ממועד התיקון נקבע כי אין מקום להפחית 25% מסכום הפיצוי עבור הרבע הראשון של הקרקע שהופקעה וחובת התשלום הינה החל מהמטר הראשון בנוסף נקבע כי קביעה זו לא חלה רטרואקטיבית.

"הלכת רוטמן" שפכה אור על הפסיקות השונות של בתי המשפט השונים וקבעה, שבנסיבות בהן בוצעה הפקעה מכח פקודת הדרכים מבלי שהושבחה יתרת החלקה יהיה זכאי בעל הקרקע ל- 100% מהפיצוי, לפיכך סמכותו של השר להורות על תשלום "פיצוי סבל" תהפוך לחובה למעט במקום בו הושבחה היתרה. פסק הדין בעניין רוטמן שותק באשר לתחולתה בזמן של ההלכה שנקבעה בו ולכן בהמשך לכך, תוקנו הקריטריונים שנקבעו על ידי משרד התחבורה. לפי סעיף 5 לקריטריונים, נקבע שבמקרים בהם תפיסת החזקה נעשתה לפני שנת 2005, 7 שנים טרם הלכת רוטמן, לא יינתנו פיצוי סבל.

בפרשת ארידור, בית המשפט העליון קבע כי תחול התיישנות אף בתביעות הפקעה אולם הלכה זו לא תחול על תביעות תלויות ועומדות וכן על תביעות לפיצוי הפקעה שיוגשו בתוך 3 שנים מיום מתן פסק הדין.

התובעים טענו כי סע' 5 התוחם בזמן את חלות הלכת רוטמן, סותר את הלכת ארידור וקובע למעשה התיישנות בניגוד לחלון הזמן שנקבע לגבי הלכה זו ויש לבטלו.

בית משפט העליון פתח וציין כי, בית המשפט קמא שגה בהגדרת השאלה שבמחלוקת כשאלה המסבה עצמה על סוגיית התיישנות של תביעת המשיבים. בית המשפט קיבל את טענת המדינה בהקשר זה וקבע כי סעיף 5 לקריטריונים קובע הוראת תחולה בזמן הבאה "לתחום את התקופה לאחור אשר בה תחול הלכת רוטמן".

בית המשפט סבור כי, הסתמכותה של המדינה עד שנת 2005 על ההלכה שקדמה לרוטמן היא לגיטימית, אמנם בדרך כלל הלכה חדשה חלה גם רטרואקטיבית, אבל רצוי לקבוע זאת בפסק-הדין שמחיל את ההלכה, ולקבוע את עניין התחולה (כפי שנעשה אכן בעניין ארידור), אולם לאור העובדה שלא התייחסו לשאלה זו בעניין רוטמן, יכול השר לקבוע את התחולה בעצמו.

במאמר מוסגר בית המשפט מציין, כי לנוכח סעיף 5 לקריטריונים, אין מקום לדון בתחולתה של הלכת ארידור כי אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה נתון עשויה להתעורר מצד מבקשי הפיצוי שאלה לגבי כללי ההתיישנות והשיהוי מן הראוי שסוגיה זו כי תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

בהתאם לאמור לעיל, בית המשפט קיבל את הערעור, בקבעו כי לא מצא עילה המצדיקה את התערבותו בסעיף 5 לקריטריונים שנקבעו, בית משפט סבר כי האיזון שביצע שר התחבורה במסגרת הקריטריונים שנקבעו לצורך תשלום "פיצויי סבל", בין תחולתה בזמן של הלכת רוטמן ובין האינטרס הציבורי שבביצוע הפקעות תוך שמירה על מסגרת תקציב הולמת, הוא איזון ראוי בנסיבות העניין והמשמעות היא שככלל אם נתפסה חזקה למעלה מ-7 שנים לפני הלכת רוטמן, יוכל השר לדחות בקשת פטור לאור הקריטריונים הקודמים.