עמ"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ

version2_OnLine3-01

 

גרסאת-הדפסה-עברית

 

 

אישור לטאבו לא יכול לשמש עוד בידי הרשות כלי לגביית חובות שהתיישנו

כך קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים

מאת עו"ד צבי שוב ושי רוזן, מתמחה

 

שם ומספר הליך: עמ"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ
ערכאה: בבית המשפט העליון בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים, כב' הנשיא (בדימ') א' גרוניס, כב' הנשיאה מ' נאור, כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, כב' השופט א' חיות, כב' השופט ח' מלצר, כב' השופט י' עמית וכב' השופטת ד' ברק-ארז.
תאריך פסק הדין: 15.4.15
ב"כ המשיבים: עו"ד ויסאם ג' אסמר; עו"ד עמנואל לינדר.

אדם מבקש לרשום במרשם המקרקעין עסקה של העברת זכויות במקרקעין. הוראות דין שונות קובעות שורה של דרישות להשלמת הרישום ובהן הצגת תעודה מטעם הרשות המקומית, המעידה כי כל החובות המגיעים לה מבעל הנכס ביחס לנכס סולקו במלואם, או שאין חובות כאלה. הכוח שניתן לרשויות מנהליות לדרוש את פירעון החובות כתנאי להשלמת רישום העסקה, מכונה "הליך גבייה פסיבי". סמכויות נוספות של רשויות מנהליות לדרוש מהאזרח פירעון חובות כתנאי למתן אישורים שונים, מכונות כך אף הן.

השאלה עליה נסב פסק הדין הינה, היא האם דיני ההתיישנות חלים על סמכויות אלה. כלומר, האם בחלוף תקופת ההתיישנות הרלוונטית, אין הרשות יכולה לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן האישור או התעודה.

יוער, כי פסק דין זה מהווה השלמה להלכה תקדימית שנפסקה בביהמ"ש העליון בעניין רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, (נבו) (להלן – "הלכת נסייר") לפיה, דיני ההתיישנות חולשים על "הליכי גבייה אקטיביים", קרי הליכים לגביית חובות שרשויות יוזמות מכוח פקודת המסים (גביה).

הדיון בפסק הדין כאמור נסב אודות השאלה האם יש להחיל את דיני ההתיישנות אף על "הליכי גבייה פסיביים".

ברקע פסק הדין, עמד חוב ארנונה של המשיבה כלפי המערערת אשר הצטבר בין השנים 1999 ל-2001. בשנת 2010 שלחה המערערת בקשה למשיבה לעניין תשלום החוב הנ"ל. המשיבה הגישה עתירה מנהלית לביהמ"ש קמא, אשר פסק לנוכח הלכת נסייר, כי על העירייה חל איסור לנקוט הליכים לגביית חובות בשל התיישנות בין אם מדובר בהתנהגות "פאסיבית" ובין אם מדובר בהתנהגות אקטיבית (להלן – "העתירה הראשונה").

בחודש מרץ 2012 התחייבה המשיבה למכור את זכויותיה במקרקעין ובחלוף כחודשיים פנתה לעירייה בבקשה לקבלת תעודה בדבר היעדר חובות ארנונה. אולם, העירייה סירבה למסור למשיבה את התעודה ודרשה את תשלום מלוא חוב הארנונה כתנאי למתן התעודה. על רקע פעולת הרשות הוגשה עתירה מנהלית נוספת במסגרתה נפסק, כי בהתאם להחלטה שניתנה בעתירה הראשונה, חל איסור על העירייה לנקוט פעולות אקטיביות ופאסיביות בגין חוב שהתיישן. ומכאן, ערעור העירייה במסגרתו נטען כי דיני ההתיישנות אינם חולשים על פעולות גבייה פסיבי או על סעדים עצמיים אחרים העומדים לרשויות המקומיות.

דעת הרוב קבעה, כי יש להותיר על כנה את הלכת נסייר לפיה, יש להחיל בהליכי גבייה מינהליים אקטיביים של חובות לרשויות המקומיות את דיני ההתיישנות גם ביחס להליכי גביה פסיביים (הכוח שניתן לרשויות לדרוש פירעון חובות כתנאי להשלמת רישום עסקה), ויש להחיל את דיני ההתיישנות. לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור או תעודה; ההלכה בנוגע להליכי גבייה פסיביים תחול מכאן ולהבא, ולא על חובות קודמים שנצברו.

מנגד, עמדת המיעוט סברה, כי יש לסטות מהלכת נסייר ולקבוע כי המשטר המשפטי שאותו יש להחיל, הוא משטר של דיני השיהוי שיחולו על הליכי גבייה מינהליים – פאסיביים ואקטיביים כאחד.

ומן הכלל אל הפרט נקבע בדעת הרוב, כי המערערת לא הייתה רשאית לסרב להנפיק למשיבה תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, לאור התיישנות חוב הארנונה, ולכן עליה להנפיק למשיבה תעודה כאמור. דעת המיעוט הסכימה כי, בנסיבות העניין בלבד, דין הערעור להידחות.

על יסוד כל האמור הערעור נדחה.