תב"ע – בג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ` המועצה הארצית לתכנון ובניה משרד הפנים ואח`

בג"צ הורה על דחיית עתירות התוקפות את חוקיותה של החלטת הולנת"ע
לאשר תכנית להקמת פארק מטרופוליני בפארק איילון בת"א

מאת עו"ד צבי שוב ויפעת בן אריה

בעקבות בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ` המועצה הארצית לתכנון ובניה משרד הפנים ואח`
שניתן ע"י בית המשפט העליון בפני כב` הרכב הש` א` פרוקצ`יה, ס` ג`ובראן, א` חיות

ביום רביעי האחרון (23.3.11) ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעניין בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ` המועצה הארצית לתכנון ובניה משרד הפנים ואח`, במסגרתו נדחו שלוש עתירות אשר תקפו את חוקיותה של החלטת ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה לאשר את תכנית המתאר המחוזית 3/5 – תכנית להקמת פארק מטרופוליני – "ריאה ירוקה" בשטח נרחב של כ-8,000 דונם בת"א (להלן בהתאמה:"הולנת"ע", "התכנית").
בשלושה מישורים, לגביהם הועלו שלוש שאלות מרכזיות אשר הצריכו הכרעתו של ביהמ"ש ונדון בהן כסדרן: הראשונה, האם יש להורות על ביטול החלטת הולנת"ע לאשר את התכנית לאחר ששמעה והחליטה בהתנגדויות, וזאת מאחר שהסמכתה לשמוע את ההתנגדויות בידי המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן:"המועצה הארצית") ניתנה רק בדיעבד;
השנייה, האם החלטת הולנת"ע לאשר את התכנית לגופה לוקה בחוסר סבירות;
השלישית, האם תכנית פארק איילון עומדת בניגוד לחוק בית הספר החקלאי מקווה ישראל, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק מקווה ישראל"), ולכן היא פסולה. ממספר נימוקים שפורטו בפס"ד הורה בג"צ על דחיית העתירות, ונפרט את עיקרן כדלקמן.
בקשר לשאלה הראשונה הנוגעת לנושא "הסמכה בדיעבד של הולנת"ע לשמוע התנגדויות"- קבע בג"צ כי בנסיבות העניין דנן, נראה כי המועצה הארצית התכוונה לאצול סמכות לולנת"ע לשמוע התנגדויות, להחליט בהן ולהחליט בתכנית, אך בשל טעות לא הוציאה מתחת ידיה החלטת הסמכה פורמאלית, ובינתיים הולנת"ע שמעה התנגדויות בלא הסמכה כזו. ואולם משהמועצה הארצית עמדה על טעותה בעניין ההסמכה, היא החליטה להסמיך את הולנת"ע בדיעבד.
ביחס לשמיעת ההתנגדויות ע"י הולנת"ע, שנעשתה עוד קודם לכן, להחליט בהן ולהחליט בעניין התכנית. בסופו של דבר ביהמ"ש קבע כי הגם שבהתנהלות זו קיים פגם, הרי שלנוכח ההסמכה בדיעבד, הכשירה המועצה הארצית הלכה למעשה את הפגם שנפל באי-הסמכתה לעשות כן מראש, הן מכח העיקרון לפיו דין הסמכה בדיעבד כדין הרשאה מלכתחילה והן מכח דוקטרינת ה"בטלות היחסית".
בנוגע לטענת סבירות התכנית, ביהמ"ש ציין כי כלל הוא, שהתערבותו במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו עניין. וכי ככלל, ביהמ"ש ימנע מהתערבות בשיקו"ד הרשות הציבורית, כאשר נטייה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות. כך ככלל, וכך מקום שבו הרשות המוסמכת היא אחת מרשויות התכנון.
בנסיבות דנן, הטענה המרכזית שהעלו העותרות כנגד סבירות התכנית, הינה שבלא הקצאת שטח משמעותי לבנייה בשולי הפארק, לא ניתן יהיה להשיג מקורות למימון התכנית ולממשה, למרות זאת הולנת"ע, ראתה לנכון לדחות את ההצעה למימון הפארק באמצעות הקצאת שטחי בנייה למגורים ולשימושים עירוניים מנימוקים שונים. לאור כך ציין ביהמ"ש כי ההכרעה בין עמדות סותרות אלה היא שאלה מורכבת של מדיניות תכנונית, באשר היא מצריכה, בין השאר, הערכת סיכויי ההיתכנות הכלכלית שבהקמת הפארק בלא הקצאת שטחי בנייה משמעותיים מצד אחד, והערכת הנזק לציבור בטווח הארוך אם יצומצם שטח הפארק עקב הבנייה, מצד שני. לפיכך קבע ביהמ"ש כי שאלה זו אינה עניין להכרעתו, שכן, המדובר בשיקולים תכנוניים-כלכליים מקצועיים מובהקים, שהרשות המוסמכת אמונה עליהם, ותפקידה ואחריותה לקבוע עמדה בהם, תוך שציין כי מהות השאלה היא איזו חלופה מבין החלופות הקיימות תקדם את האינטרס הציבורי באופן ראוי יותר, וכי בשאלה זו ובנושאים נוספים שהועלו בעתירה כדוגמאת גודלו האופטימאלי של הפארק; ההשלכה של הקמתו על היצע המקרקעין באזור המרכז; השפעת אי-הקמתו, או הקמתו ללא שכונות מגורים בשוליו על פיתוח שכונות דרום תל-אביב; החשש מניצול שטחי הפארק להתנהלות פלילית; התאמת מערך ההשקיה המתוכנן ומערך הניקוז לצורכי הפארק; מידת ההשפעה על הסביבה של מפעל המחזור המתוכנן בשטח הפארק, שומה על הגוף המופקד על הנושא להכריע וברי כי עמדת הרשות המוסמכת לא חרגה ממתחם הסבירות.
בנוגע לעניין התאמת התכנית לחוק מקווה ישראל, עמד ביהמ"ש תחילה על תכליתו העיקרית של חוק מקווה ישראל שהינה כאמור לשמר את מקרקעי בית הספר כ"ריאה ירוקה" בלב מטרופולין ת"א, ולמנוע התרחבות אזורים מבונים שיגלשו אל תוך שטחיו. לאחר מכן ציין ביהמ"ש כי חרף תכלית החוק האמורה, הרי שככל שמדובר בקידום מטרותיו של בית הספר, מתיר החוק לתת היתרי בנייה על אף שעסקינן בקרקע חקלאית ועל אף המגבלות המוטלות בדרך כלל על בנייה בקרקע מעין זו. ביהמ"ש ציין כי הוראות תכנית פארק איילון לא רק שאינן סותרות את הגיונן של הוראות חוק מקווה ישראל, אלא הן מקדמות אותן, הן עפ"י לשונן והן עפ"י רוחן. לבסוף הבהיר ביהמ"ש במסגרת פסק דינו כי התכנית מעניקה להוראות החוק ולתכליותיו משנה תוקף, וכי דווקא טענותיהן של חלק מהעותרים לפיהן עולה כי יש לשנות את תכנית הפארק בכדי לאפשר הקמת שטחי מסחר ובנייה גדולים בשטחי מקווה ישראל הן העומדות בסתירה בולטת, הן ללשון והן לרוחו של חוק מקווה ישראל.
נציין כי דווקא בימים אלו בהם מבקשת המדינה לאתר שטחי בנייה על מנת להוריד את מחירי הדירות היה לדעתנו מקום לבחון טוב תכניות שונות, שכן עם כל הכבוד לרצון לשמור ריאות ירוקות במרכז, ניתן היה לשלב ייעודים אלו עם בנייה בשולי השטח על מנת להקטין את הפגיעה בקניין מחד ולעודד השבת קרקעות למדינה, כך הדבר באשר לקרקעות הקיבוצים, שולי הערים ועוד, כך גם יוותרו מקורות מימון לפיתוח השטחים, וכבר נקבע כי חלק משיקולי ועדות התכנון צריך להיות יישום בפועל של החלום הירוק.