בג"ץ 2254/13 מיכאל סמואל נ' שר האוצר – הוראות תחולת ההתיישנות בתיקון מס' 3

Header__ONLINE_550px6

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גרסאת-הדפסה-עברית

.

 

בג"ץ קבע כי הוראות תחולת ההתיישנות בתיקון מס' 3 לפק' הקרקעות, נשענות על רציונליים כבדי-משקל של התיישנות, הסתמכות והיבטים מעשיים נוספים כבדי-משקל ופגיעתו הנטענת בזכות הקניין והשוויון, אינה עולה כדי פגיעה חוקתית

 

מאת עוה"ד צבי שוב ויפעת בן אריה

 

בעקבות בג"ץ 2254/13 מיכאל סמואל נ' שר האוצר
שניתן ע"י בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפני כב' המשנה לנשיא מ' נאור, ע' ארבל ו-נ' הנדל

ביום 15.5.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ 2254/13 מיכאל סמואל נ' שר האוצר (פורסם בנבו). השאלה היחידה שעומדת בפני בית המשפט היא האם תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות לרבות סוגית ההתיישנות עומד באמות המידה החוקתיות. היה והתשובה לשאלה זו היא בשלילה – מתפקידו ואף מחובתו של בית המשפט לומר את דברו.

העותרים, ורדינה סימון ומיכאל סמואל, הגישו עתירה במסגרתה בקשו להורות לשר האוצר, למשרד הבינוי והשיכון, למינהל מקרקעי ישראל ולכנסת להשיב לעותרים קרקע הנמצאת מדרום לשכונת גבעת אולגה בחדרה ומיועדת כיום לאזור וילות, ספורט ונופש. על השטח יש פוטנציאל לבניית 14 וילות. מדובר ביורשים של עו"ד יוסף סמואל המנוח שהיה בעלים של חלקה בת 30 דונם על חוף הים בחדרה. החלקה הופקעה בהוראת משרד האוצר בסוף שנות החמישים לצורכי צה"ל, כחלק ממתחם בן 137 דונם שהופקע לשימוש כמטווחי נשק קל. מר סמואל לא קיבל פיצוי על הפקעת השטח.

ברבות השנים חדלה החלקה מלמלא את ייעודה הביטחוני, וחלף זאת פורסמו תוכניות להקמת בתי מגורים במקום.

על רקע זה הוגשה לראשונה עתירה לבג"ץ בנושא. העותרים דרשו לבטל את ההפקעה, משום שבפועל החלקה איננה משמשת עוד לייעודה המקורי – צרכי ביטחון. בג"ץ איחד את עתירת סימון וסמואל עם שתי עתירות נוספות של בעלי קרקע באותו מתחם, וב־2001 פסק בהרכב מורחב של תשעה שופטים כי משהתבטלה המטרה שלשמה הופקעה הקרקע, יש כעיקרון להשיב את הקרקע לבעליה במה שנודע כבג"ץ קרסיק. עם זאת בג"ץ עיכב את החלטתו להשבת הקרקע לעותרים וקבע שמן הראוי היה שהמדינה היא זאת שתחוקק חוק שיסדיר את נוהל השבת הקרקע, ואם המדינה לא תעשה זאת בתוך שנה, הוא יפסוק על מי תחול החלטתו התקדימית.

בפברואר 2009, עוד בטרם השלמת החקיקה, ניתן פסק הדין המשלים בבג"ץ קרסיק. נפסק כי יש למחוק את העתירות, וזאת מתוך ציפייה שיינתן מענה לעותרים במסגרת התיקון לחוק שעל הכנתו עמלה הכנסת באותם שנים. בפברואר 2010 הסתיימה מלאכת החקיקה, ותיקון מס' 3 פורסם ברשומות (להלן – "התיקון"). התיקון מסדיר בין היתר את מעמדה של הזכות להשבה בהפקעות שיבוצעו לאחר כניסת התיקון לתוקף (יום התחילה). בד בבד כולל התיקון הוראות מעבר, אשר מסדירות את הזכות להשבה בהפקעות שבוצעו לפני יום התחילה. מהוראות אלו עולה שהעותרים בתיק דנא – אשר חלקתם הופקעה, כאמור, בשנת 1958 – אינם זכאים להשבה או לפיצוי נוסף. מכאן העתירה שהוגשה אשר עוסקת בתיקון מס' 3 – ככלל, ובתוצאה האופרטיבית ביחס לעותרים – בפרט.

העותרים טענו לפיכך בעתירתם כי התיקון לחוק פוגע בזכות קניינם, כאשר הבסיס לטענתם זו מתמקדת בעיקר בהוראות המעבר. לטענת העותרים על המחוקק היה לקבוע סעיף מעבר שמסדיר השבת קרקע בכל אותם המקרים, שהיו תלויים בבתי המשפט ערב חקיקת התיקון לחוק. בנוסף טענו העותרים כי הם הופלו לרעה לעומת בעלי קרקע אחרים באותו מתחם, שזכו להשבת חלקתם ששימשה אף היא לאותה מטרה ציבורית, ולכן אין להפלותם.

בית המשפט ציין תחילה כי נקודת המוצא היא שיש לנקוט משנה זהירות בבוא בית המשפט לפסול חקיקה ראשית שיצאה תחת יד הכנסת וכי השאלה היחידה שעומדת בפני ביהמ"ש היא האם החוק עומד באמות המידה החוקתיות. היה והתשובה לשאלה זו היא בשלילה – מתפקידו ואף מחובתו של ביהמ"ש לומר את דברו.

בית המשפט ציין בנוסף, כי הביקורת החוקתית מתבצעת בשלושה שלבים: זיהוי הפגיעה בזכות חוקתית; בדיקה האם הפגיעה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה; ובחירת הסעד המתאים. דרך המלך כעמדת בית המשפט היא שלא להקדים שלב אחד למשנהו. כלומר, פגיעה בזכות היא תנאי מקדמי להמשך הביקורת החוקתית.

לדעת בית המשפט, פסק דין קרסיק לא העניק לעותרים זכות מוקנה, חקוקה בסלע. פסק הדין רק קבע את העיקרון המשפטי הרחב. זהו תפקידו של בית המשפט. תיקון מס' 3 פירט את ההסדרים המעשיים הדרושים לשם הגשמת העיקרון, תוך איזון ושקלול הקביעות העקרוניות בפסק דין קרסיק עם הזכויות והאינטרסים האחרים שעומדים על הפרק. זהו תפקידו של המחוקק. מכאן שהתיקון לדעת בית המשפט אינו פוגע באינטרס הסתמכות לגיטימי של העותרים, ולא "סותר", כלשון העותרים, את פסק הדין בעניין קרסיק. לדברי בית המשפט, המחוקק במקרה זה נפח נשמת חיים בפסק הדין העקרוני, ואפשר לו להשתלב במרקם המציאות.

בסיכום הדברים ציין בית המשפט, כי לא שוכנע שהפגיעה הנטענת בזכות הקניין, בחינת התיקון ויישומו לעניין זה מעלה כי הדין שעוצב נשען על רציונליים כבדי-משקל של התיישנות, הסתמכות והיבטים מעשיים נוספים כבדי-משקל כך שהפגיעה הנטענת של העותרים בזכות הקניין, קל וחומר בזכות לשוויון, אינה עולה כדי פגיעה חוקתית, ומצדיקה מעבר לשלבים הבאים של הביקורת החוקתית. כלומר, בית המשפט סבר כי במקרה זה הדיון בעתירה מגיע לקיצו כבר בשלב הראשון של הניתוח החוקתי. לדעתו לא נראה כי התיקון פוגע בזכויות יסוד חוקתיות באופן שמצדיק מעבר לשלב השני והשלישי של הביקורת החוקתית – בחינת פסקת ההגבלה ובחירת הסעד. ומטעמים אלו הגיע למסקנה, כי דין העתירה להידחות.

לצד קביעה זאת ציין בית המשפט, כי במישור הסובייקטיבי ניתן להבין את המניע של העותרים ליהנות מפרי ידיהם, כלומר, משינוי ההלכה. אלא, שבשל מורכבות העניין לדעת בית המשפט, לא ניתן להחריג בחוק את העותרים מבלי ליצור אפליה מהותית בינם לבין אחרים המצויים במצב דומה. עם זאת, בית המשפט ראה לנכון לתת ביטוי לזיקה הייחודית שיש לעותרים להלכה שנקבעה, בשני מובנים. ראשית, אי פסיקת הוצאות. שנית, המלצה למדינה לשקול שלא לסגת מהסדר הפשרה שהוצג לעותרים בדיונים הקודמים ושלא התקבל על ידם טרם מתן פסק דין זה.

פסק דין זה ניתן על ידי כב' הש' נ' הנדל אליו הצטרפו יתר חברי ההרכב (המשנה לנשיאה מ' נאור ו-ע' ארבל שראתה לנכון לציין כי לאחר שנים רבות בהן ניהלו העותרים שרשרת הלכים משפטיים בהקשר זה ובהתחשב בכך שהייתה להם תרומה להלכה שנקבעה, סבורה היא שטוב יעשו שני הצדדים אם ישכילו לקדם את הסדר הפשרה שהוצג בדיונים הקודמים כפי שהציע בית המשפט, כך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.

הערת מערכת: לעניות דעתנו, תוצאת פסק הדין קשה ביותר, ומהווה המשך לפסקי דין שונים שנתנו ע"י בית המשפט העליון לאחרונה בהן ניכר למרבה הצער כרסום רבתי נוסף בזכות הקניין, שכן קביעותיהם סותמות למעשה את הגולל על תביעתם של בעלי זכויות שמקרקעיהם הופקעו מהם לנוכח הוראות התחולה לחוק לתיקון פק' הקרקעות ואין לנו, אלא להצר על כך.
נראה כי מטרת החוק לתיקון פק' הקרקעות אשר עיגנה את ההכרה בזכות בעל הקניין המקורי להשבת מקרקעיו עת נסתיימה המטרה הציבורית, לצד הוראות התחולה שבו הינה בגדר "אליה וקוץ בה", באשר הכרת השבת הקרקע צופה אומנם פני עתיד, אולם שוללת את זכות ההשבה ממי שמקרקעיו הופקעו לפני למעלה מ-25 שנים, ומעביר למעשה את הקרקע למדינה לבעלותה המלאה ללא כל קשר לשימוש שיעשה בה. במקום שהמדינה תחוקק חוק נאור בנושא הפקעות, בחרה המדינה לחוקק תיקון חוק דרקוני וריאקציוני עם שורה של מגבלות להשבת קרקע שהאזרח אינו מסוגל לעמוד בהן. לסיום נאמר, כי התגברות עוצמתה של זכות הקניין של הפרט, אל מול ההגנות המעטות בידיהם של האזרחים הקטנים מול מעשה ההפקעה מחייב את קביעת עליונות הפרט על האינטרס הציבורי ועל טענות התיישנות למיניהן.