מצרך יקר ערך

פברואר
04
2021
פורסם ע"י:

גרסת הדפסה

 

 

 

מצרך יקר ערך

מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר

מספר ההליך: ערר 8211/0718 לוי ירמיהו ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ערכאה: ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה מחוז תל אביב, בפני כב' היו"ר, עו"ד גילת אייל. תאריך מתן ההחלטה: 2.2.21. ב"כ העוררים: עו"ד קרן קמחי נדולני.

הערר לפנינו הוגש על חיוב העוררים בריבית פיגורים, בסך של כ-567,115 ₪. העוררים טענו, כי העיכוב בתשלום הריבית לא היה בשליטתם, אלא נבע מסירוב הועדה המקומית לפרט את חלקו היחסי של כל אחד מיחידי העוררים, השותפים בקרקע, כאשר הועדה לא הנפיקה להם שוברי תשלום נפרדים.

המימוש במקרה דנא נעשה במסגרת הסכם קומבינציה, בו קיים רכיב של מכר, המהווה מימוש זכויות בהתאם לתוספת השלישית. העוררים דיווחו לועדה המקומית על עסקה זו, וביקשו לקבל שוברים לתשלום, כל אחד לפי חלקו היחסי בקרקע, אלא שהועדה המקומית לא הנפיקה שוברי תשלום ואף לא הסבירה מדוע לא הנפיקה לכל אחד מהעוררים שוברי תשלום, כפי שהיא מחויבת לעשות כן.

הועדה המקומית טענה כי החישוב הינו פשוט והיא אמורה לשלוח שומה אחת ומוטלת על בעלי הזכויות החובה לבצע החישוב בעצמם.

הועדה אף טענה לאיחור בהגשת הערר שכן השומה הראשונה נמסרה לבעלים זמן רב לפני הערר.

ועדת הערר דחתה את טענת האיחור וקבעה כי כל עוד לא הודיעה הועדה שהינה דורשת את מרכיב הריבית, וכל עוד סברו הבעלים שלא יידרשו לשלם ריבית במקרה זה, בעיקר שבמקרה זה הבקשה להוצאת השומה קדמה לעסקה ונבעה מבקשת מידע, הרי שלא החל המועד למניית הזמן להגשת הערר.

ועדת הערר אף הזכירה, כי זכותו של כל נישום לקבל הודעת חיוב המפרטת את חיובו בהיטל השבחה, החל עליו באופן אישי, שהרי בקשה זו של העוררים הינה טריוויאלית ובסיסית. כמו כן, הודגש כי אין כל מניעה כי הועדה המקומית תציין על גבי השובר או במסמך נלווה, כי הסכום הינו ההיטל המוטל על הנישום הספציפי בלבד, בהתאם לחלקו היחסי בקרקע כפי שמופיע בנסח הטאבו.

ועדת ערר בלשונה:

"לא ניתן לקבל בשנת 2021 (ואף לא בשנת 2017 שבה נעשה הדיווח), כי אדם יחויב בהיטל השבחה מבלי שהרשות תציין בפניו ברחל בתך הקטנה את הסכום שהוא מטילה עליו באופן קונקרטי. על פי סעיף 6 לתוספת השלישית על הועדה המקומית להביא לידיעת החייב בהיטל את שיעור ההשבחה שבעדו הוא חייב. הועדה המקומית אינה יוצאת כדי חובתה זו כאשר היא מטילה על הנישום לעשות שימוש בכישוריו האריתמטיים (גם אם מדובר במכפלה פשוטה של חלקו היחסי) על מנת להסיק את גובה החיוב."

ועדת הערר ציינה, כי לא ברור כיצד שובר פשוט לתשלום, המציין את הסכום המוטל על הנישום, הפך הלכה למעשה למצרך יקר ערך, תחת שיונפק לו על ידי הועדה המקומית עם דרישתו. לכן, נקבע, כי מאחר שהועדה המקומית לא הנפיקה שוברים כנדרש, ממילא לא קמה להם חובת תשלום ובוודאי שלא היה מקום לחייבם בריבית בהתאם לסעיף 15 לתוספת השלישית.

לאור האמור, הערר התקבל והועדה המקומית חויבה בהוצאות העוררים.