דין לעצמה

פברואר
02
2021
פורסם ע"י:

גרסת הדפסה

 

 

 

דין לעצמה

מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר

האם סביר שבשנת 2021 ועדה מקומית מתעלמת מהחלטה של ועדת ערר לה הינה כפופה? האם הגיוני שרשות ציבורית, עליה מוטלת חובת הגינות מוגברת תעשה דין לעצמה? ויתרה מכך שועדת הערר לא תוכל לתת את המענה הנדרש לאזרח "ותשלח אותה" לניהול הליכים ארוכים בערכאות אחרות?

מדובר בערר שהוגש לועדת הערר ע"י בעלי זכויות בעקבות חיוב היטל השבחה בגין חדרי יציאה לגג. ועדת הערר קבעה, כי שומת הועדה המקומית בני ברק לא כללה כל התייחסות לכך שאין המדובר בגג צמוד והורתה לועדה המקומית לתקן את שומתה וליתן ביטוי למצב הזכויות, בהתאם להלכות קודמות.

אלא מאי? ששנתיים לאחר החלטה זו (שהפכה חלוטה), הועדה המקומית הודיעה לבעלי הזכויות כי אין בכוונתה לתקן את השומה, ולא תפעל בהתאם להחלטת ועדת הערר. נראה, כי דבר זה חמור ביתר שאת כשרשות ציבורית פועלת כך.

על רשות ציבורית, כגון ועדה מקומית, חלות חובות מוגברות לנהוג בתום לב וביושר. חובת ההגינות המנהלית מציבה בפני הרשות רף גבוה ביחסיה עם האזרח יותר מזה הקיים והמוכר במשפט האזרחי במערכת היחסים החוזית בין פרטיים, שהרי הרשות תפקידה להיות נאמנה של הציבור.

בעקבות סירוב הועדה המקומית לתקן את השומה, בעלי הזכויות פנו שוב לועדת הערר, בבקשה שתיתן צו עשה ותורה בין היתר לועדה המקומית לתקן את השומה. וכך קבעה ועדת הערר בהחלטתה בעקבות פניה זו: (ערר 85271/14):

"מיותר לומר כי הועדה המקומית אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולא לתקן את השומה בהתאם להחלטתנו. לו סברה הועדה המקומית כי בהחלטה נפלה טעות, כי אז המקום לתקוף את ההחלטה הינו בפני בית המשפט המוסמך. משלא הוגש ערעור – הרי שהחלטת ועדת הערר בדבר התיקון הנדרש, הינה החלטה חלוטה. ההחלטה – מדברת בעד עצמה. עם זאת, ועדת הערר איננה מוסמכת לתת צווי עשה, או לכוף את הועדה המקומית לקיים את החלטתה – ולשם כך יש לפנות אל בית המשפט המוסמך."

החלטה זו ככל הנראה נכונה משפטית אבל ללא ספק הינה מקוממת, כאשר מצד אחד, ועדת הערר נעדרת סמכות חוקית לתת לבעלי הזכויות צו עשה, כלומר אין באפשרותה על פי החוק לתת צו המחייב את הועדה המקומית לתקן את השומה, אף שכבר הוחלט כך לפני כשנתיים כאמור. ומנגד, חוסר סמכות זו, "מעודדת" את הועדה המקומית לפעול בצורה זו, ומנצלת את המצב האבסורדי שנוצר. לא כל שכן, שבעלי הזכויות נאלצים להיגרר להליכים נוספים בבית המשפט, ולהוצאות כספיות מיותרות, וזמן רב שהולך ואוזל.

חוק בתי המשפט אינו חל על ועדות הערר, ואין ועדות הערר יונקות את סמכויותיהן מחוק זה. אף לעניין הוצאה לפועל והליכי ביזיון, הקיימים באשר להוראות בתי המשפט, נראה כי הוחרגו ועדות הערר.

יש לשאול את השאלה המתבקשת מדוע המחוקק יצר מלכתחילה הפרדה בין החלטות של ועדות ערר לבין החלטות של בית המשפט? מדוע לא כל ההחלטות שיש לבצען ינוהלו בגוף אחד? וודאי כאלו שמטילות חיוב כספי, האם ראוי ליתן לרשויות אפשרות להתעלם מצווי ועדת הערר? ונזכיר כי בעבר חלק גדול מההליכים המתבררים בועדות הערר, בעיקר ההליכים הנוגעים להיבטים כספיים, התבררו בבתי משפט שאת פסקי הדין שניתנו ניתן היה לאכוף.

בפועל, האזרח שהרשות מתעלמת ממנו נאלץ לפתוח בהליכים חדשים בבית משפט על סמך החלטות ועדת ערר. זאת, במקום לאכוף את ההחלטות שכבר ניתנו כאשר הדבר לא פשוט, גורם לעינוי דין והתמשכות הליכים ואף תביעה כזו כרוכה באגרות נוספות שלעיתים עלולות להיות גבוהות בהתאם לסכום התביעה, במקרה שמדובר בתביעה כספית.

תחושה קשה זו מתעצמת, כאשר המצב הפוך, והרשות מקבלת החלטה לטובתה בועדת ערר. היא זכאית, באמצעות כלים שונים שנתן בידיה המחוקק, לפעול לגביית חוב ללא עיכובים כאשר היא רשאית להטיל סנקציות חמורות שתכליתן לתמרץ את החייב לשלם בהקדם.

ראוי היה לו המחוקק היה פותר לקונה זו, ונותן לאזרח כלים להתמודד עם רשויות המתעלמות מהחלטות שיפוטיות ועושות ככל העולה על רוחן, מתוך כוונה להתיש את האזרח שיתייאש בדרך.