תב"ע – בג"צ 9409/05 אדם טבע ודין נ` הות"ל

 בג"צ הורה על ביטול אישורה של תכנית תת"ל 3 6/4 בכל הנוגע
לחלקו המערבי של כביש 9

 מאת עו"ד צבי שוב*

בעקבות בג"צ 9409/05 אדם טבע ודין –אגודה ישראלית להגנה על הסביבה נ` הועדה הארצית לתכנון ובניה לתשתיות לאומיות, מע"צ ואח`,
שניתן ע"י בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק,
מפי כב` הנשיאה הש` דורית בייניש.

היום, 24.10.10 ניתנה ע"י בג"צ החלטה בעתירה שהוגשה ע"י עמותת "אדם טבע ודין" (להלן:"העותרת") עוד ביום 2.10.05 כנגד החלטת ועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות (להלן:"הות"ל"), מע"צ והממשלה לאשר ביום 28.7.05 את תכנית תת"ל 3 6/4 לסלילת כביש 9 באזור צפון השרון מדרום לחדרה שהינו כביש רוחב מתוכנן שנועד לחבר בין כביש 2 , כביש 4 וכביש 6 (להלן:"התכנית").
יוער כי במסגרת ניהול עתירה זו החליט בג"צ בתחילת 2009 להוציא מלפניו "צו על תנאי" אשר יורה למדינה לבוא וליתן נימוק המניח את הדעת מדוע לא תבוטל התכנית לעיל.
ביסודה של עתירה זו עמד חששה של העותרת מפני ההשלכות הסביבתיות השליליות של סלילת כביש 9, וזאת במיוחד בכל הנוגע לחלקו המערבי של הכביש המחבר בין כביש 2 לכביש 4 ואשר אמור לעבור בתחום הגן הלאומי פארק השרון.
אחת מטענותיה העיקריות של העותרת הינה כי "ההחלטה לאשר את התכנית לא התבססה על תשתית עובדתית מלאה, שכן תסקיר ההשפעה על הסביבה היה פגום כיוון שלא כלל בדיקה של חלופות ביצוע תחבורתיות לסלילת הכביש בתוואי עליו החליטה הות"ל".
טענה זו מבין כלל טענות העותרת הובילו את בג"צ לדון בשאלה האם אכן נפל פגם בהליכי אישור התכנית נשוא העתירה באשר לתסקיר שהוכן לצרכה.
לאחר בחינת הנושא הגיע בג"צ לכלל מסקנה, כי אכן נפל פגם בהליכי אישורה של התכנית , תוך שקבע כי "בנסיבות המקרה דנן ההחלטה שלא לבחון במסגרת התסקיר חלופות לתוואי המוצע של כביש 9 הייתה בלתי סבירה בעליל נוכח מידת הרגישות הסביבתית של האזור בו אמור להיסלל הכביש".
לפיכך בסופו של יום החליט בג"צ להורות אפוא כי הצו-על-תנאי ייהפך למוחלט, במובן זה, שהחלטות הות"ל והממשלה לאשר את התכנית נשוא העתירה תבוטלנה. בקשר לכך קבע ביהמ"ש כי נוכח דוקטרינת "הבטלות היחסית" דין החלטתו להורות על ביטול התכנית שאושרה לחול אך ורק בנוגע לחלקו המערבי של כביש 9 (המקשר בין כביש 2 ל-4) שאין חולק לדידו של ביהמ"ש כי רגישותו הסביבתית היא רבה יותר לעומת חלקו המזרחי של כביש 9 לגביו סבר ביהמ"ש כי יש להותיר את אישור התכנית על כנו.

לדידנו בהחלטה זו של בג"צ קיימת בעייתיות רבה ויש בה כדי להעלות תהיות לא מעטות ולהוות פגיעה משמעותית ושינוי מצב לרעה של בעלי קרקעות שמקרקעיהם הופקעו ו/או נפגעו מכוח התכנית הנ"ל אשר הסתמכו על המצב התכנוני הקיים וכלכלו במשך שנים לא מעטות של תכנון, שהחל כבר לפני כעשור, את צעדיהם בהתאם לרבות ניהול הליכים מול הרשות – הגשת תביעות וכיוצ"ב. נראה כי יש בהחלטה זו כדי לסגת כמה שנים טובות אחורה.

בל נשכח כי ההחלטה לאשר את התכנית נשוא העתירה לא התקבלה כלאחר יד ובמהלך השנים רבות נבחנו על ידי מוסדות התכנון חלופות שונות לתוואי האמור .

מעבר לפגיעה באינטרס ההסתמכות, לטעמנו השתהות של 5 שנים במתן החלטה מעת אישור התכנית יוצרת אף פרובלמטיקה לא פשוטה עם הוראות הדין, בלשון המעטה, כך למשל הגשת תביעת פיצויים על פי סע` 197 הינה כאמור בתוך שלוש שנים מיום אישור התכנית, אלא, שבמצב דברים כגון דא, עולה השאלה מה דינם של בעלי הקרקע אשר מבכרים להמתין לקבלת החלטת ביהמ"ש, ובכך עלולים לפספס את המועד להגשתה?
קושי אחר שמתעורר בהקשר זה הינו בכל הנוגע לבעלי קרקעות אשר קבלו סכום פיצוי כלשהו ולו חלקי ולשם כך ניהלו הליכים משפטיים והשקיעו ממיטב כספם זמנם ומרצם לרבות שכירת שירותי מומחים ועוה"ד לשם כך – האם כל ההשקעות הנ"ל היו לשווא ובעלי הקרקע והרשות גם יחד נהלו למעשה הליכי סרק? ומה באשר לאלו שנמנעו מלהגיש תביעות והעדיפו למכור את הקרקע בשווי פחות, האם "ההפסד" שנגרע מהם יושב על ידי מאן דהוא???

עינינו הרואות כי בהחלטה מעין זה יש כדי ליצור קושי והתמודדויות לא פשוטים, כמו גם תהיות רבות וסימני שאלה שאילולא העיכוב במתן ההחלטה הסופית נראה כי אלו לא היו באים לעולם כלל.

למען הגילוי הנאות נציין כי משרד הח"מ מייצג עשרות בעלי קרקעות בתביעות הפקעה בחלקו המזרחי של כביש 9.