סמכות שהואצלה על ידי שר האוצר תידון בבית המשפט לעניינים מנהליים
מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר
מספר ההליך: בג"ץ 1562/20 אליאס אברישמי ואח' נ' שר האוצר ואח' ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בפני כב' הרכב השופטים, מ' מזוז, ד' מינץ, י' וילנר. תאריך מתן פסק הדין: 24.5.20 פרטי המקרקעין: גוש 11299 חלקה 1, זכרון יעקב. ב"כ המשיבים: עוה"ד יונתן ברמן, מיכל דניאלי.
עתירה שעניינה החלטת יו"ר מטה הדיור, לדחות את בקשת העותרים להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ההחלטה ניתנה על ידו, אשר הסמכות לדון בבקשת העותרים הואצלה לו על ידי שר האוצר.
בחלוף למעלה מ-6 שנים מאישור התכנית, הגישו העותרים לשר האוצר בקשה למתן ארכה להגשת תביעת פיצויים (שכידוע, המועד להתיישנות תביעה כזו, הינו 3 שנים ממועד אישור התכנית הפוגעת). הבקשה נדחתה על ידי יו"ר מטה הדיור, לו כאמור הואצלה הסמכות מהשר לדון בבקשות מסוג זה.
בית המשפט העליון קבע, כי דין עתירה זו להידחות על סף מחמת אי מיצוי הליכים, מאחר שבהמשך לדחייתו של יו"ר מטה הדיור את הבקשה, היה על העותרים להגיש ערעור לשר האוצר ולא עתירה זו. בנוסף לכך, בית המשפט ראה לנכון להידרש לשאלת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.
ככלל, כל ענייני תכנון ובנייה, מסורים לבית המשפט לעניינים מנהליים, אלא שבתוספת הוחרגה בין היתר סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בהחלטותיו של שר האוצר.
על כן, השאלה שעמדה במוקד הדיון הינה, האם החלטתו של מי שהואצלה לו הסמכות על ידי השר מוחרגת אף היא מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים? מדובר בסוגיה חשובה דיה, מאחר ששרים נוהגים לאצול חלק לא מבוטל מהסמכויות המוקנות להם לבעלי תפקידים, בשל ריבוי המשימות והקושי הקיים בביצוען באופן אישי.
בית המשפט הדגיש, כי אין חולק כי בעת האצלת סמכות, הגורם המאציל אינו מתפרק מסמכותו לתת את ההחלטה או מאחריותו לתוכן ההחלטה. ביטוי לכך ניתן לראות בעובדה כי הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולבטל את ההאצלה בכל עת. אולם, העובדה שהשר עודנו נושא באחריות להחלטה שניתנה על ידי נאצל מטעמו, אין משמעה כי הוא הפעיל את הסמכות בעצמו או כי ההחלטה ניתנה על ידו. כך, בעת בחינת אופן הפעלת הסמכות המואצלת במסגרת ביקורת שיפוטית, בית המשפט בודק את הפעלת הסמכות על ידי הגורם שאליו הואצלה הסמכות בלבד.
בהתאם לאמור, לא מדובר בעוד החלטה של שר שנתקפת במסגרת עתירה, ולכן אין מקום לפרש את החריגים הפזורים ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי שרים באופן רחב ולכלול בתוכם גם החלטות שהתקבלו לאחר שהואצלה סמכות על ידי שרים לגורמים אחרים.
בית המשפט קבע כי יש לפרש את הפרטים בתוספת בהם מוחרגות החלטות המתקבלות על ידי שרים, כמתייחסות רק להחלטות המתקבלות בפועל על ידי שרים (שידונו בבית המשפט העליון), ולעומת זאת סמכויות שהואצלו על ידי שר הנכנסים לגדרי התוספת ידונו בבית המשפט לעניינים מנהליים.
העתירה נדחתה פה אחד.
