.
.
.
החלטת העירייה להעמיד מקומות חניה ציבורית לרכישה ע"י תושבי רחובות סמוכים אינה אפשרית בכל מקרה משאינה עולה בקנה אחד עם תקנות התו"ב – חניה
מאת עוה"ד צבי שוב נפתלי פרידמן
עעמ 2390/12 נציגות פרויקט מגדלי בארי-נהרדעא תל אביב נ' גקי רוזנבלום ואח'
בפני כב' השופטים: מ' נאור, א' חיות, צ' זילברטל
הרינו לעדכן על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 6.1.15, בדונו בשאלה האם העירייה, כבעלת זכויות בחניון ציבורי שיועד לשמש את תושבי האזור וכרשות מקומית שאמונה על הסדרי החניה, ברת סמכות לקביעת כללים הנוגעים לשימוש בחניון ולאופן הפעלתו ולגבות תשלום עבור מקומות החניה ?
בפני בית המשפט העליון (מפי כב' השופט צ' זילברטל אליו הצטרפו כב' הש' מ' נאור ו-א' חיות) עמדו 3 ערעורים על פס"ד של בית משפט קמא בגדרו התקבלה עתירת המשיבים ונקבע כי מקומות חניה בחניון שהוא חלק מפרויקט מגורים שהוקצו בתכנית עבור תושבי הרחובות הסמוכים יועמדו לרשותם ללא תשלום.
הסוגיה העיקרית אליה התייחסו הצדדים במסגרת ההליך בבימ"ש קמא היתה שאלת הפרשנות הראויה של סעיף 12.4 שנקבע בתכנית "למגורים במתחם נהרדעא בארי", בעקבות המלצת הוועדה להשלמת תכניות ולפיו, במסגרת התכנית יוקצו בתחומה 80 מקומות חניה עבור תושבי הסביבה, כאשר ההנחה המובלעת שהניחו הצדדים היא, שהתוכנית מתייחסת או צריכה להתייחס גם לאופן המימון של הקצאת החניות, וכי למנסחיה הייתה כוונה כלשהי בעניין זה.
בית המשפט ציין כי הוועדה להשלמת תכניות היא מוסד תכנון שמעצם טיבו וטבעו עניינו הוא פתרון בעיות תכנוניות בכלים תכנוניים. כך, על אף שלרוב הקביעות של מוסדות תכנון ישנן השלכות כלכליות ישירות, השיקולים העיקריים המנחים גופים אלו הם שיקולי תכנון, ולא שיקולים כלכליים, ולכן אין הוראת התכנית מתייחסת לאופן המימון של הקצאת החניות, אלא, מהווה המלצה תכנונית בלבד אשר באה להתמודד עם בעיה תכנונית של מחסור במקומות חניה. לכן, מרגע שנרשמה קומת החניות העליונה על שם העירייה, קביעת כללים הנוגעים לשימוש בחניון ולאופן הפעלתו, מצויים בסמכות העירייה כבעלת הזכויות בחניון וכנאמן הציבור. כללים אלו צריכים, כמובן, לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי, והם כפופים לביקורת שיפוטית, לכן, בית המשפט העליון הגיע לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעורים בעיקרם, בקבעו כי הודעת העירייה לפיה היא מעמידה את החניות למכירה לתושבי השכונה במתכונתה הנוכחית איננה עומדת בכללי המשפט המנהלי. בית המשפט ציין כי סמכותה של העירייה לקבוע הוראות אופרטיביות להפעלת החניון לטובת תושבי השכונה נובעת הן ממקור הסמכה כללי (תקנות התו"ב (התקנת מקומות חניה)) והן ממקור הסמכה ספציפי (התכנית המפורטת למתחם). תכלית תקנות החניה היא לאפשר לציבור שימוש בחניון. חניון אינו יכול להיחשב כ"ציבורי" אם תעריפי החניה בו הם בלתי סבירים בצורה קיצונית. בנדון דידן, העירייה לא קבעה דמי שימוש סבירים אלא, בקשה להעמיד את מקומות החניה למכירה במסגרת מכרז. הצעה זו לדעת בית המשפט, עומדת בניגוד מפורש להגדרת "חניון ציבורי" ועלולה לסכל את השימוש בחניון, שכן תושבים רבים לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש חניה בשל מחירה הגבוה. לעומת זאת ציין בית המשפט, כי גביית תשלום סביר עבור שימוש בחניון ציבורי איננה סותרת את תכלית תקנות החניה וייתכן כי הטלת תשלום סביר בשל שימוש בחניון עולה בקנה אחד עם מקור ההסמכה הספציפי (התכנית המפורטת למתחם). לשם כך, על העירייה לאסוף את כלל הנתונים הרלוונטיים, ולקבל החלטה חדשה בעניין הסדרת החניה במקומות החניה שהוקצו לתושבי השכונה בחניון באופן שיעלה בקנה אחד עם מקורות ההסמכה הנזכרים לעיל.
