הסמכות להאריך את המועד הקבוע לתיקון שומה מעבר לארבע שנים
מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד קרן זוקין
שם ומספר ההליך: ו"ע 68019-07-18 אפי חוגי נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א ערכאה: בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, בפני כב' השופטת, ירדנה סרוסי. תאריך מתן פסק הדין: 28.10.2020 ב"כ העורר: עו"ד משה הר שמש.
העורר הינו "נכה" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974, אשר לכאורה עומד בתנאי תקנה 11 לתקנות מס רכישה והינו זכאי להטבה במס רכישה. כשרכש העורר דירה בתל אביב לא היה מודע להטבה ולכן לא ביקשה. כשלמד העורר על זכאותו, חלפו ארבע השנים הקבועים בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, לתיקון שומה.
עניינו של הערר הוא בעתירת העורר לקבל את הטבת מה הרכישה, זאת על אף שחלפה מגבלת הזמן לתיקון השומה.
העורר ביקש, כי המשיב יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין ויאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק. לטענת העורר, קיימת "סיבה מספקת" למתן הארכה המבוקשת. מנהל מיסוי מקרקעין טען מנגד כטענת סף, כי לא ניתן לתקן את שומת המס לאחר שחלפו ארבע שנים, מאחר והסעיף קובע התיישנות "מהותית" ולכן אין בידו הסמכות לפתוח את השומה בחלוף ארבע שנים מיום שנעשתה. בעקבות זאת, העורר הגיש למנהל מיסוי מקרקעין בקשה להארכת מועד תיקון השומה, אולם המנהל דחה את הבקשה וטען כי לא מתקיימת בעניינו "סיבה מספקת" לאיחור בהגשת הבקשה לתיקון השומה. על החלטה זו נסוב הדיון דנא.
ועדת הערר דנה בשאלה איזה תוכן יש לצקת למבחן ה"סיבה מספקת" המצדיק מתן ארכה מעבר למגבלת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק. לשם כך, קבעה כי התכליות שסעיפים 85 ו-107 נועדו לשרת הן מחד, סופיות השומה ומאידך, גביית מס אמת כשיש ליצור ביניהן איזון.
ועדת הערר קבעה, כי מעיון בסעיפי החוק ובסעיפי חוקי המס השונים, בהם נקבעו מספר מבחנים להפעלת שיקול דעת מנהלי כגון: סיבה מספקת, נסיבות מוצדקות, טעמים מיוחדים, הרי שמבחן של "סיבה מספקת" נראה כי הוא המקל ביותר.
ועדת הערר דחתה את עמדת המנהל כי "סיבה מספקת" חלה רק במקרים חריגים מיוחדים וקיצוניים, בהם יש מניעה חיצונית-אובייקטיבית שאינה תלויה בנישום, כגון: מחלה שמנעה מהנישום את היכולת להגיש את הבקשה לתיקון השומה ועוד.
ועדת הערר הדגישה, כי המחוקק יודע להבדיל בין "סיבה מספקת" לבין סיבה הנובעת מ"מניעות חיצונית-אובייקטיבית שאינה תלויה בנישום". לדוגמה בסעיף 87 לחוק נקבע שאם הנישום החולק על השומה מנוע מלהגיש את ההשגה במועד שנקבע עקב היעדרות מהארץ או מחלה אז יאריכו לו את המועד. ככל שהמחוקק היה סובר כי רק בשל מניעות חיצונית ניתן להאריך את המועד שלפי סעיף 85 לחוק מעבר ל-4 השנים, היה צריך לומר זאת במפורש.
עוד צוין כי ועדות ערר אחרות אשר היו בדעה כי ניתן לעשות שימוש בסעיף 107 לחוק לשם הארכת המועד הקבוע בסעיף 85, אף קבעו פה אחד שטעות בתום לב מהווה "סיבה מספקת" להחלת סעיף 107 גם על תיקון שומה שלפי סעיף 85 לחוק ויתרה מכך, בבית המשפט העליון אין פסיקה ישירה והלכה מחייבת אלא התייחסות באמרות אגב בלבד.
ועדת הערר התייחסה להתנהלות המנהל וקבעה כי המנהל סימן לו כמטרה שאין בכוחו של סעיף 107 לחוק להאריך את מגבלת 4 השנים הקבועה בסעיף 85 ולשם השגת המטרה כל האמצעים היו קדושים, לרבות "סחיטת" הלכות של העליון ופרשנותן כך שישקפו את טענותיו.
המנהל ניסה להלך איימים על הוועדה בטענות כי אם הערר יתקבל תיפרץ קופת המדינה ויגרם נזק גדול, אך זאת מבלי שציין כי מדובר בסכומים זניחים שלא יפגעו בקופת המדינה, אך יגרמו לעורר לנזק משמעותי. המנהל פעל בחוסר גילוי נאות תוך שהציג בפני העורר החלטות של ועדות ערר המחזקות את עמדתו, אך מבלי שהציג בפניהם את ההחלטות המנוגדות ובכך גרם להטעיית ב"כ העורר ובית המשפט.
לאור כל האמור, ועדת הערר קבעה כי הן התנהלות העורר (אשר פנה מיד כשגילה את דבר ההטבה) והן מידת הרחמים למצבו של העורר היו צריכות לגבור וכי תשלום מס אמת במקרה זה גובר על סופיות השומה ולכן יש לקבל את הערר ולאפשר לעורר להגיש את הבקשה לתיקון שומה ולהשיב לו את יתרת המס רכישה.
הוצאות משפטיות נפסקו כנגד המנהל בסכום של 50,000 שקלים.
הערת מערכת:
יצירת איזון הינה דבר ראוי ונדרש כאשר מדובר ברשות מנהלית, ואכן כשבוחנים בקשה להארכת מועד לתיקון שומה מעבר לארבע השנים הקבועות, מן הראוי ליצור איזון בין רצון לגבות מס אמת לבין עיקרון סופיות השומות, ההסתמכות, אינטרס הציבור והפגיעה בפרט.
ביצירת איזון זה, חלה על הרשות חובה מוגברת של תום לב והגינות. נראה כי בעניין דנא הביקורת של ועדת הערר כלפי התנהלות הרשות הייתה מוצדקת, מאחר והרשות סימנה מטרה מבלי לראות ולשקול את נסיבות העניין העומד לפניה, מבלי לנמק את החלטתה ומתוך אינטרס אחד ברור לגבות את המס במלואו.
אנו סבורים כי צדקה בעניין זה ועדת הערר ששמה לנגד עיניה את נסיבות המקרה ובחנה אותו מתוך חמלה ומתוך בחינה אף את הנזק שיגרם מקום בו יתקבל הערר אל מול תועלת המדינה שתתקבל כתוצאה מתשלום המס במלואו.
