חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

החופש לצוות במגבלות חוק הירושה

.

החופש לצוות במגבלות חוק הירושה

(בעקבות פסק הדין בע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני ואח' בבית המשפט העליון)

מאת עוה"ד צבי שוב ועידית אייזדורפר  

ככלל, אדם הנו אדון על רכושו, וברצותו קובע מה יעשה ברכושו עם הסתלקותו מהעולם.

הצוואה מהווה ביטוי לאוטונומיה של רצונו הפרטי של אדם להורות מה יעשה בנכסיו לאחר מותו. להבדיל מחוזה בכתב בו מעת שנחתם, מחויב אדם לקיים ההתחייבויות שקיבל על עצמו, וכל שינוי בו יכול שיעשה רק בהסכמה עם הצד השני, הרי שבכל הקשור עם מסמך המהווה "צוואה", נשמר עקרון העל לפיו, לאדם מוקנה החופש המלא לעשות בצוואה ככל שיחפוץ עד יום מותו, מבלי שזו מהווה התחייבות כלשהי כלפי יורשיו על פי הצוואה. החופש "לצוות" פירושו, כי לאדם החופש בכל עת לערוך צוואה, לערוך בה שינויים, לבטלה לחלוטין או לערוך חדשה תחתיה, ולהוסיף הוראות לצוואתו הקיימת.

בחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קבע המחוקק הוראות באשר לעריכת צוואה, תוכנה, מהותה, וצורתה. בבסיס החוק עומדת ההכרה ברצונו החופשי של האדם בכל הקשור עם עריכת צוואתו, זאת כפי שבאה לידי ביטוי בהגדרת "החופש לצוות" – בסעיף 27 לחוק: "(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת; (ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה".

הוראות אלו הנן קוגנטיות, ומאפשרות שמירה על חופש הצוואה, באופן שבו אדם לא יכול להתחייב בהתחייבות חיצונית או פנימית הקשורה בצוואתו, בדבר שינוי או ביטול של צוואתו, ובכך לא ניתן ליצור צוואה בלתי הדירה, כאשר בכל רגע נתון רשאי המצווה לשנות, להוסיף או לבטל את הוראות צוואתו (סעיף 36 לחוק).

יחד עם זאת, מצא לנכון המחוקק, במובן מסוים, להתערב בחופש לצוות, באופן שבו החוק מטיל שורה של הגבלות בכל הקשור עם תוכן הצוואה, אופן עריכתה, ועריכת הסכמים חיצוניים לצוואה, הנוגעים לזכויות מכוח ירושה/צוואה.

כך לדוגמא נמצא בחוק את הסעיפים הבאים:

א.      סעיפים 3-5 לחוק בדבר הגבלת כשרות היורשים לרשת;

ב.      סעיף 8 לחוק : "(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם –  בטלים. (ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

ג.        סעיף 8א' לחוק בו מגולמת ההכרה באינטרס הסתמכות הדדי בין בני זוג, להבדיל מצוואה רגילה, שכנגדה, יורש לא יכול לטעון להסתמכות, כאשר מהותה של צוואה הדדית הנה הגבלת החופש של בני הזוג – המצווים, לבטל או לשנות את צוואתם, הנובע מהאופי החוזי של צוואה הדדית, וכך הוראות החוק באשר לצוואה הדדית מקיימות איזון עדין וראוי, בין החופש לצוות, לבין אינטרס ההסתמכות בצוואה ההדדית.

ד.      סעיף 34 לחוק: "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה".

ה.      סעיף 35 לחוק: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה". ביסוד הוראה זו החזקה החלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בהיות הוראה זו מגבילה ביותר ומרחיקת לכת, יש לפרש אותה באופן דווקני, שלא על דרך ההרחבה, ובמקרים רבים שהגיעו לפתחו של בית המשפט נבדקו בדקדקנות נסיבות העניין, והופעל מבחן השכל הישר באשר למידת מעורבותו והשפעתו  של הנהנה בעריכת הצוואה.

ו.        סעיף 40 לחוק המגדיר את נושא הצוואה, וכולל בעצם בהגדרה התייחסות לרכוש בלבד, ואינו כולל התייחסות להוראות שיש להן תוקף מוסרי בלבד. כך נמצא כי הוראות שאינן מתייחסות קשר ישיר לנכסי העיזבון הממוניים, אינן ניתנות לאכיפה משפטית, אלא אם המצווה התנה את הזכייה על פי הצוואה בתנאים, או בחיובים המוטלים על הזוכה מכוח הצוואה.

ז.       סעיפים 41-52 לחוק, בהם מפורטות הגבלות על התנאים שהמצווה רשאי להורות בכל הקשור עם היורשים (נבהיר כי הגבלות אלו כולן הנן דיספוזיטיביות כפי האמור בהוראות סעיף 53 לחוק, וזאת פרט להוראות סעיף 42 (ד) באשר ליורש אחר יורש).

ח.      סעיף 65 לחוק באשר למזונות מן העיזבון: "(א) הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש – בטלים…; (ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות לפי פרק זה – בטלה".

בפסק הדין בע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני ואח' מפי כב' הש' נ' הנדל בבית המשפט העליון נדונה לאחרונה השאלה המשפטית באשר לתחולתו של סעיף 8 לחוק בדבר איסור עסקה בירושה עתידית. עניינו של פסק הדין בסכסוך ירושה בין אחים; ביסודו עמדה מחלוקת בין אחות לשני אחיה באשר לזכויותיה בירושת אביהם ואמם, הכוללת בין היתר את חלקה של האם המנוחה במניות שבבעלות משותפת עם 2 בניה של המנוחה. בין האחים ואמם נערך סיכום דברים (להלן: "ההסכם") עליו חתמה האחות, לפיו, בתמורה כספית, הסכימה האחות להעביר את חלקה בחברות מכוח הירושה לאחיה, השותפים. בין הצדדים הייתה מחלוקת, הן באשר לעצם תוקפה של בעלות האם במניות, הן באשר לפרשנות ההסכם באשר לתחולתו על ירושת האם, והן באשר לעסקה שבוצעה, לכאורה, בירושת האם.

ראשית, קבע בית המשפט, כי לאם המנוחה מעמד כבעלת מניות בחברה, כאשר קיימת משמעות משפטית לרישום המניות על שם האם, ואין לראות בו משום רישום פיקטיבי בנסיבות העניין. שנית, קבע בית המשפט, כי פירוש אומד דעתם של הצדדים בנסיבות העניין, על פי מטרת ההסכם ותכליתו הסובייקטיבית, אשר הייתה נהירה לכל הצדדים היא, כי ההסכם מתייחס באופן כולל, גם לחלקה של האחות במניות החברה מכוח ירושת האם. כאשר בסופו של עניין, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה, האם ההסכם המהווה בעצם עסקה בירושה, הינו בר תוקף לאור הוראות סעיף 8 (א) לחוק.

בפסק דין ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן  דן בית המשפט העליון מפי כב' הש' ח' כהן (להלן: "יקותיאלי") בהוראת סעיף 8(א) לחוק, ופסק, כי לאור העובדה, שבסעיף 8 יש משום הגבלה של חופש החוזים, יש לפרשו על דרך הצמצום המרבי. בהתאם לכך פסק בית המשפט, כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות ירושה – והן אסורות, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס בעיזבון – ואלו מותרות. הבחנה זו יסודה בניתוח האנליטי המהפכני הידוע בהבנת התלמוד, אשר אחד הכלים בו, הנו ההבחנה בין דינים שיסודם ב"גברא", לבין אלו שיסודם ב"חפצא".

כך מסביר בענייננו כב' השופט ח' כהן בעמ' 16 לפסק הדין:

"דין שב"גברא" מתייחס להלכה שתחולתה על האדם, ואילו "חפצא" להלכה הקובעת את מעמדו המשפטי של נכס מסוים… כך העברת זכות בירושה הנפסלת לאור סעיף 8(א) עניינה הזכות לרשת – דהיינו המעמד של "היורש"… לפי ההבחנה האמורה, יש להכשיר את ההסכם עליו חתמה המבקשת גם בנוגע לתחולתו על ירושת האם העתידית. ההסכם אינו מבקש לעשות את מי שאינו יורש ליורש, או להפקיע יורש ממעמדו כדין. אלא ההסכם מתייחס לעסקה ספציפית בעיזבונה העתידי של האם…".

בהמשך לכך, בית המשפט דן בשאלה על מי חלות מגבלות האמורות בסעיף 8(א),והעלה את הגישות השונות האפשריות:

"לפי הרציונל  המוזכר בדברי ההסבר המציינים כאמור שיקולי מדיניות ומוסר, עיקר תחולתו של הסעיף תהיה על היורשים ועל צדדים שלישיים, ולא על המוריש עצמו. לגישה זו אין זה מן המוסר ומן הראוי שאנשים יערכו הסכמים שביצועם תלוי במותו של אדם – נימוק שמרחיק את מוקדו של הסעיף מן המוריש, שאינו חשוד על הימור במותו עצמו… מנגד, הרציונל שהועלה בפסיקה נוטה לתחולת הסעיף על המוריש דווקא. כיוון שכוונת הסעיף היא, להבטיח את חופש המצווה להנחיל את נחלתו על ידי צוואה, מן הצורך להקפיד שלא יוכל המוריש להגביל חופש זה על יד הסכמים עם יורשים או עם צדדים נוספים. הסכם שנעשה בין היורשים לבין עצמם, ללא צירופו של המוריש, אינו פוגע – ודאי שלא באותה עצמה – בחופש הצוואה שלו… גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות לפיה הנמען הוא המוריש. כאשר סעיף 8(ב) הנקרא יחד עם סעיף 8(א) מתייחס במפורש ל"מותו של הנותן" – קרי המוריש".

סוף דבר, החליט בית המשפט להשאיר הבחנה זו ב"צריך עיון", שכן לעניינו אין כל צורך בהכרעה, כאשר האם-המורישה הייתה צד להסכם. בהמשך לכך פסק בית המשפט, כי אין בהוראות סעיף 8(א) בענייננו כדי  לפסול את ההסכם, שכן זה נעשה בנוגע לנכס מתוך נכסי העיזבון, ולא במעמדו של אדם כיורש.

כך מן האמור למדנו, כי שמירה על החופש לצוות הנה עיקרון "על" בדיני הירושה, המאפשר פרשנות מרחיבה להוראות החוק. בחיי המעשה, קיים מאבק נסתר כל העת, בין הרצון לשמור על החופש לצוות, לבין השאלות המוסריות, המדיניות החוקתית הכוללת והסדר הנכון, כאשר כל העת יש לשקול את ההשלכות מרחיקות הלכת של נקודת הזמן בה הולך אדם לבית עולמו וכן יש להקפיד על קוצו של יוד בדרך ההורשה על מנת שפגמים "טכניים" בצוואה ו/או בדרך עריכתה ועשייתה, לא יכשילו את מימוש רצונו של המוריש חלילה.

שתפו אותי

עדכונים אחרונים

דילוג לתוכן