הפרוצדורה בהליכים משפטיים – "מיטת סדום" או "מזרון לקפל ולזרקו…" ?
מאת עוה"ד צבי שוב, יפעת בן אריה
במאמרנו זה, בחרנו לעסוק בסוגיית "סדרי הדין" החוסה אומנם תחת ביטוי טכני משהו, אולם יש לה תפקיד חשוב ביותר וכשמה כן היא – לקבוע מתווה וליתן הוראות שמטרתן לעשות סדר בניהול ההליך המשפטי מתחילתו עד סופו.
סוגיה זו של "סדרי הדין" או כפי שנהוג לכנות בשפתנו "הפרוצדורה" בהליכים שיפוטיים או מעין שיפוטיים, עולה ונדונה חדשות לבקרים בהיבטים רבים ובהליכים שונים, וכוללת בחובה רכיבים מהותיים, שיש בכוחם כדי לחרוץ גורלות ולסתום את הגולל על הליכים תלויים ועומדים ולא אחת אף, למנוע בירור של תובענה מראשיתה.
כידוע, סדרי הדין בבתי המשפט האזרחיים מעוגנים מימים ימימה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד 1984 (להלן – "תקנות סד"א") המונות כ- 530 תקנות לערך, שהינן תקנות מפורטות וברובן לא מותירות פתח לשאלות, ההפך. יש בהן , כך נראה, כדי ליתן מענה לכל חוליה בשרשרת ההליך המשפטי.
אלא, שרבים מציבור העוסקים בתחום נוכחים לכך שהפרוצדורה בפועל נקבעת בהתאם לשיקול דעתו של היושב בכס השיפוט – כל שופט והשקפותיו הוא בהתייחס לאופן ניהול ההליך, וכיצד הוא נחזה בעיני הציבור –כמי שמקל ונוטה לכיוון המהות או כפורמאליסט וקפדן.
השאלה הניצבת על המדוכה במאמרנו זה הינה אפוא מה הגבול של השמירה על הוראות סדרי הדין, האם על בית המשפט וערכאות השיפוטיות השונות, לרבות בתי הדין המנהליים, כגון : ועדות הערר שהוקמו לפי חוק מיסוי מקרקעין, ועדות הערר לפיצויים והיטל השבחה וכיוצ"ב לדקדק עם בעלי הדין בעניין זה כחוט השערה או שמא עליהם לנקוט בגישה גמישה וליבראלית שהינה מתן דגש על המהות ופחות על הפרוצדורה?
כך, בעוד שישנם בתי משפט הגורסים כי בלעדי בירור מעמיק של עובדות המתנהלות בתיק, קיים חשש כי ייגרם עיוות דין ועל כן המצדדים בגישה זו דוגלים בתפיסה ליבראלית לפיה, אין לחסום בירור תובענה או למאן לבקשת בעל דין בשל כשל טכני משהו. ור' לעניין זה דברים שנאמרו בת"א (חי') 12071/04 דמארי אריה נ' עמל חיפה שרות מוניות עירוני בין עירוני, (פורסם בנבו) כדלהלן: "בית משפט זה אינו נוהג לקפח את זכותו המהותית של צד לדיון אך בשל פגם פורמליסטי בלבד… "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן… הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף העניין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית"….בלעדי בירור מעמיק של עובדות אלו, קיים חשש כי למערערים ייגרם עיוות דין…".
הרי שישנם בתי משפט הסוברים כי אין להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות כאוות נפשו רוצה – מקיימם, אינו רוצה – אינו מקיימם, וכלשון ביהמ"ש בע"א 573/78 פרידמן נ' סגלוביץ, פ"ד לד(1) 169, 176) "אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום, אבל גם איננה מזרון סתם שאדם מקפלו וזורקו ממקום למקום…".
עורכי דין ותיקים ומנוסים ועוסקים בתחום יוכלו להעיד על כך שבכוחם של טיעוני סף לשמוט את הקרקע מתחת לתובענה שרירה וקיימת ולא משנה עד כמה התיק הוא נכון ו/או צודק. השאלה היא אם כן, מהו הגבול בעמידה על כללי הפרוצדורה? שאלה זו מתחדדת ביתר שאת בייחוד, כאשר עסקינן בתובענה קניינית, שהינה זכות חשובה ומהווה לרוב את המשאב היקר ביותר לאדם. קל וחומר שעה שבצד השני של המתרס ניצבת הרשות.
בחינת הדברים לאשורם מעלה שבפסיקת בתי המשפט קיימות הלכה למעשה שתי מגמות שונות בהקשר זה.
בעוד שהאחת הינה יותר פורמאליסטית וקפדנית, הרי שהגישה האחרת והרווחת דווקא באופן ניכר בשנים האחרונות לרבות בפסיקות בית המשפט העליון הינה, שבמאזן שבין "חקר האמת" לבין "טענות פרוצדוראליות", חקר האמת עדיף, ובפרט כשבצידו השני של כף המאזניים עומד גוף ציבורי . רלוונטיים לעניין זה דברים שנאמרו בבג"צ 04/ 2825 בארד נ' היועמ"ש, (לא פורסם), שם נקבע: "אין ספק שבמקרים רבים בהם המדינה הינה צד להליך אזרחי קיים אכן פער כוחות משמעותי הפועל לטובתה ביחס לבעל הדין שכנגד. ייתכן שאף קיימת תחושה מסוימת של אי נוחות כאשר המדינה מנסה להימנע מבירור אמיתי של הטענות המועלות כנגדה …".
כן תואמים לעניין דנא דברים שנאמרו ברע"א 05 /10475 עיריית קרית אתא נ' קופת חולים כללית (טרם פורסם): "סף ההתדיינות הפרוצדוראלית לגורם ציבורי צריך לטעמי להיות גבוה במידה מסוימת מאשר הדרך שבורר לעצמו גורם פרטי. טענות פרוצדוראליות הבאות מפי רשות ציבורית לחסום בירור תביעה לגופו צריכות לדעתי להישקל על-ידי הרשות בקפידה ובזהירות, גם אם אין בהן דופי משפטי".
מגמה זו לעבר החתירה לאמת הובאה לידי ביטוי אף בבש"א 7984/09 רוזן שרה נ' חברת ארזי הבירה (פורסם בנבו) לפיה: "החתירה לאמת היא היא מטרתו של ההליך השיפוטי ועל כן יש להעדיף עיקרון ראשון זה…. אם תיטול האמת, או אם ייגרע מכוחו של בית המשפט לבררה, תוצאות פסק הדין לא תהיינה נכונות"… ברם, ועל אף שאין לזלזל חלילה בחשיבותם של העקרונות האחרונים, עדיין, לטעמי, …. החתירה לאמת היא היא מטרתו של ההליך השיפוטי, ועל כן יש להעדיף עקרון ראשון זה. אם תיטול את האמת, או אם ייגרע מכוחו של בית המשפט לבררה, תוצאות פסק הדין לא תהיינה נכונות. במצב זה, מה הטעם בכל ההליך השיפוטי?! בראשית קום המדינה, נאמר על ידי נשיא בית המשפט העליון, תוך פרפראזה של מילות תפילת שחרית: "אמת ויציב – אמת עדיף"… בקל וחומר, ניתן לומר: "אמת וסדר – אמת עדיף".
נמצא אם כן, כי חרף קיומן של תקנות הנותנות מענה לכל שלב בשרשרת ההליך השיפוטי, הנטייה בבתי המשפט הינה יותר לעבר חקר האמת , המהות ופחות לפרוצדורה, קרי: יותר לעבר קבילות ופחות משקל. כך למשל לא תימנע הגשת מסמכים באיחור, ברם, המשקל שיינתן להם יהא פחות.
נראה כי הרציונל העומד בבסיס גישה זו הינה ליתן לאדם את יומו , או במה שנהוג לכנות "זכות הגישה לערכאות שיפוטיות". זכות אשר הוכרה כזכות יסוד המוגנת ע"י חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי זכות זו טומנת בחובה לא רק את הפן הטכני גרידא, אלא בנוסף את התוכן מהותי. כך נקבע ברע"א 8864/99 ליאת אלנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תק-על 2000, כי: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון".
כמו כן, בגופים "מעין שיפוטיים" כדוגמאת ועדות הערר/בתי דין מנהליים/ בית משפט לתביעות קטנות וכיוצ"ב הגישה בענייני פרוצדורה אמורה להיות גמישה יותר והינה לעבר עשיית הצדק. על דברים אלו היטיבו לעמוד בבת"מ (י-ם) 1/97 "יד לקשיש" נ' ועדת הערר מחוז ירושלים (פד"מ א', 441, 463) שם צוין כי: וועדות ערר הן גופים מעין שיפוטיים וזאת להבדיל מבתי משפט; לפיכך, הדרישה מהם, בכל הנוגע לסדרי דין חמורה פחות. ענין זה בא לידי ביטוי בחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב -1992, שחל על ועדות ערר, לפי סעיף אחד שבו הקובע בסעיף 20 שבו כדלקמן: 20. בכל עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראות בחוק זה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק".
דא עקא, בעוד שחלק ניכר מבתי המשפט (להם תקנות ברורות ומקיפות) אינם נצמדים באופן דווקני לכללי הפרוצדורה, ונוטים לאפשר חריגה מהם כאשר נמצאו טעמים סבירים והוגנים לכך, דווקא גופים מעין שיפוטיים בהם הפרוצדורה אמורה להיות יותר מקלה ובשל ההוראות הבודדות בתקנות, נותר אפוא כר מאוד רחב דרך סעיפי סל המקנה ליושבים בראשה, מרחב תמרון ושיקול דעת נרחב יותר בכל הנוגע לסדרי הדין, נוקטים לעיתים בגישה מחמירה יותר.
נדמה כי חרף הציטטות הנחזות שלא להיתפס לנוהלי סדרי הדין, אלא, להגיע לחקר האמת, הרי שהלכה למעשה, "הרוח הליברלית" טרם חדרה לכל בתי המשפט והגופים המעין שיפוטיים השונים והיא עודנה תלויה בזהות העומדים בראשה.
לדעתנו, כשעל כף המאזניים עומד בירור ענייני של תובענה שהיא נכונה וצודקת במהותה – הרי שהפרוצדורה , בכל הכבוד אינה חזות הכל. הדבר מקבל משנה תוקף בייחוד במקרים בהם הדבר לא יביא לפגיעה בצד שכנגד, או שכן, אך בשיעור זניח הניתן לריפוי במספר דרכים: כגון בדרך של חיוב הוצאות או לאפשר לצד שכנגד הזכות להגיב ולטעון את טענותיו בעניין. קיים טעם לפגם במצב דברים לפיו תביעתו של אדם תיפול בשל טענה פרוצדוראלית משהו, בעוד שלעומדים בראשה קיימים הכלים להתמודד עם פניות מבלי שהצד שכנגד ייפגע.
היטיב לעמוד על דברים אלו בית המשפט העליון, בע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד,פ"ד כ (3) 477, עמודים 479-480. "כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול. אילו כך נהגו בתי-המשפט באופן שיטתי היו פוסקות התנגדויות הסרק הבלתי-מוצדקות מצד עורכי-הדין בעניני נוהל, שמטרתן לנצל עד הסוף כל שגיאה או צעד מוטעה של הצד השני, אף כי לא היה בהם כדי לפגוע באופן ממשי במתנגד או להצר את צעדיו בהצגת ענינו הוא במשפט…".
ויובהר כי אין כוונת הח"מ שעל הגופים השיפוטיים והמעין שיפוטיים להתעלם כליל מהוראות הפרוצדורה, הפוך, יש להוראות אלה חשיבות בסדר המעלה, אי עמידה על הכלליים וסטייה מן ההוראות הפרוצדוראליות עלולה להביא חלילה לאנרכיה ואי סדר בניהול הליכי המשפט. עם זאת, לדעתנו כל מקרה צריך להבחן לגופו ובכלל זה יש להביא בחשבון, את נסיבות ומרוכבות התיק, מושא התיק, השלב בו מצוי, רמת הפגיעה בצד שכנגד וכו' , תוך שילוב האמצעים השונים שמטרתם למזער את הנזקים העלולים להתעורר לצד שכנגד במקרים כגון דא.
לטעמנו התגברות עוצמתה של זכות הקניין של הפרט, אל מול ההגנות המעטות בידיהם של האזרחים הקטנים מול מעשה הרשות מחייב את קביעת עליונות הפרט על האינטרס הציבורי ועל טענות סף למיניהן. לנו נראה, כי לנוכח פער כוחות זה שבין הפרט לרשות, הרי שבמקום בו הרשות מנסה להימנע מבירור של תובענה בטיעוני סף שונים יש טעם מוצדק ליתן משקל אף להיבט זה.
הסתמכות הרשות ובכלל זה המדינה ו/או הועדות המקומיות בטענה פרוצדוראלית שונות אינה מתיישבת עם עקרון ההגינות שהרשות מחויבת בו או עם עקרון שלטון החוק אליו היא כפופה, ולדידנו, באיזון הראוי בין תכלית ההקפדה על סדרי הדין ובין הרצון להגיע לחקר האמת והגעה לשורשם של דברים, נראה כי הגעה אל חקר האמת היא הגוברת.
לסיכומם של דברים, נראה כי בכדי להגיע לתוצאה צודקת, יש לשקול את האינטרסים השונים, ולמצוא בכל מקרה ומקרה את האיזון הראוי בין כללי הפרוצדורה, והרציונאל אשר בבסיסם, לבין מיצוי זכויותיו של בעל הדין .
