בית המשפט העליון שם קץ להכרעות הסותרות בעניין המועד ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות
לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 בקבעו, כי המועד הינו
בתוך שלוש שנים מתום חמישה עשר ימים ממועד כניסת התכנית לתוקף
מאת עוה"ד צבי שוב ויפעת בן אריה
ביום חמישי האחרון (20.6.13) ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, ע"י הרכב כב' הש' ע' פוגלמן , ע' ארבל ו- ח' מלצר בעניין בר"ם 9701/11 אברהם ודורה גולדשטיין נ' יעקב ורצהייזר, הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת ואח', במסגרתו נדרשה הכרעה בשאלה, מהו המועד שממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק") האם ממועד פרסום התכנית ברשומות או שמא בתום 15 יום ממועד כניסתה לתוקף .
כידוע, סעיף 197 לחוק שעניינו זכאות בעל מקרקעין לקבל פיצויים מהוועדה המקומית בגין ירידת ערך עקב פגיעת תכנית, קובע תקופת התיישנות של 3 שנים להגשת תביעה מכוחו. לפי סעיף 197(ב) תוגש התביעה "תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית". שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו. השאלה הפרשנית שעימה התמודדו בתי משפט קמא היא מהו "יום תחילת תקפה של התכנית", שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים לשם הגשת תביעה. לשם כך, פנו בתי המשפט לסעיף 119 לחוק שכותרתו "תחילתה של תכנית", והגיעו לתוצאות מנוגדות אליהן נתייחס בתמצות להלן.
מן העבר האחד, הפרשנות המצמצמת שאותה העדיף בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) (שלוש שנים ממועד הפרסום ברשומות), ובה תומכות הרשויות. מן העבר השני, הפרשנות המרחיבה שבה נקט בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) (שלוש שנים מתום חמישה עשר ימים ממועד כניסת התכנית לתוקף), ובה דוגלים התובעים, בעלי הזכויות במקרקעין –על רקע ההחלטות הסותרות של בתי המשפט המחוזיים, החליט בית המשפט לדון בערעורים והבקשות על פסקי הדין של בתי משפט קמא במאוחד.
תחילה ציין בית המשפט העליון, כי לפרשנויות שהוצגו ניתן כביכול למצוא עיגון בלשון החוק, אלא שהעיגון אינו ברור מספיק. מצד אחד, סעיף 197(ב) לחוק נוקט בלשון "תחילת תוקפה של תכנית" המכוונת אותנו לסעיף 119(א) לחוק הקובע את "תחילתה של תכנית". מצד שני, סעיף 119(ב) לחוק מפנה במפורש לסעיף 197 לחוק, וניתן לסבור כגישת הרשויות – כי "המועד הקובע" הקבוע בסעיף זה, הוא הסדר ספציפי לעניין מרוץ ההתיישנות (ולא רק לצרכי שמאות).
בבוחנו את התכליות השונות העומדות בבסיס ההסדר הספציפי, כמו גם תכליות כלליות נוספות ציין בית המשפט, כי לכל גישה טיעונים כבדי משקל. כך, לדעת בית המשפט בפרשנות הרשויות קיימת מידה רבה יותר של ודאות ובהירות בקביעת המועד האחרון להגשת התביעה, והיא מונעת סימני שאלה בהתייחס למועד הפרסום. בנוסף, קביעת "מועד קובע" אחד לכלל השאלות הקשורות בסעיף 197 לחוק – לרבות סוגיית ההתיישנות – אף היא תכלית ראויה לצורך הבהירות המשפטית.
אלא, שלצד זאת סבר בית המשפט כי גם בגישת התובעים, בעלי הזכויות בקרקע יש טעם של ממש שכן, בהתאם לגישתם מרוץ ההתיישנות צריך להתחיל רק במועד שבו קמה עילת התביעה המהותית, כלומר – כאשר התכנית הפוגעת נכנסת לתוקפה וניתן ליישמה בפועל. כטיעון נגדי לטיעון המדינה בדבר הבהירות המשפטית, ניתן לטעון כי גם קביעת מועד אחיד לכניסת התכנית לתוקפה (מבלי להחריג את סעיף 197 לחוק) תשרת תכלית זו.
בסופו של יום החליט כב' הש' פוגלמן אליו הצטרפו יתר חברי ההרכב כי בבחירה בין שתי הפרשנויות (והגם שכפות המאזניים קרובות להיות מעוינות) יש לאמץ את הפרשנות ה"מקלה" עם התובעים, שבה נקט בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה.
לקביעה זאת הגיע בית המשפט הגם שהניח, כי הפרשנות שמציעה המדינה היא ודאית יותר, שכן מועד הפרסום ברשומות לא יכול להיות נושא למחלוקת בין הפרט לרשות, ואילו חישוב המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 119(א) לחוק ("בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות או בעתון על דבר אישורה, לפי המועד שבו פורסמה ההודעה האחרונה מבין ההודעות ברשומות או בעיתון") – עשוי לעורר שאלות במקרי קצה. עם זאת, השיקול שהכריע את הכף בעיני בית המשפט הוא העובדה שההתיישנות בתביעה לפי סעיף 197 מונעת מהפרט לקבל את הסעד לפגיעה בזכותו החוקתית לקניין. בהינתן האמור קבע בית המשפט כי מקום שבו כפות המאזניים של המהלך הפרשני מעוינות, זכותו החוקתית של הפרט לקניין – כמו גם זכות הגישה לערכאות – מטות את הכף לטובת הפרשנות המרחיבה את זכות התביעה. הדברים שצוינו הינם בייחוד ביחס לתביעה לפי סעיף 197 לחוק, שבה תקופת ההתיישנות היא קצרה יותר מאשר הנורמה הכללית בדין (7 שנים) . לצד קביעתו זאת, ציין בית המשפט בשולי פסק דינו כי ככל שהרשויות סבורות כי ראוי לקבוע כלל אחר, פתוחה לפניהן הדרך לפעול לשינוי החקיקה בהתאם.
הערת מערכת: החלטתו זו של בית המשפט העליון שהבהיר את הערפל הנורמטיבי בעניין הנדון, הינה מבורכת וראויה ביותר. אין ספק כי החלטה זו עולה בקנה אחד ומתיישבת היטב עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובייחוד סעיף 3 לחוק זה לפיו "אין פוגעים בקניינו של אדם". כלומר, אף אם מתעורר ספק פרשני לגבי המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, הרי שנוכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש להעדיף את הפרשנות השומרת על זכותו הקניינית של האדם על פני פרשנות הפוגעת בזכות זו, "קל וחומר" במקום בו מדובר בפער של ימים בודדים ולא מעבר לכך, ועל אחת כמה וכמה שכפי שציין בית המשפט תקופת ההתיישנות בתביעות לפי סעיף 197 הינה קצרה מהותית מהנורמה הכללית בדין. נעיר במאמר מוסגר כי מוטב אילו הרשויות הטוענות להתיישנות במקום שהחוק עד להכרעתו של בית המשפט העליון לא היה ברור מבחינת המועדים, תדאגנה בעצמן להקפיד על המועדים הקבועים בחוק לגביהם אין כל חולק, לרבות עמידה במתן החלטה בתביעות 197 וכיוצ"ב, מועד שכידוע אינן עומדות בו כלל.
כמו כן אנו שבים על הקריאה להשוות את תקופת ההתיישנות לכל הפחות לתקופת 7 השנים החלה בעניין הפקעות, לכל הפחות במקרים בהם מדובר בפגיעה עקב תכנית מהווה פגיעה ישירה.
את בעלי הזכויות השונים ייצגו כל אחד בנפרד עו"ד שלומית סלע; עו"ד יוסף גמזו; עו"ד יהודה גזיאל.
